בקשת האחדות היא משאת נפשו של כמעט כל יהודי. מי מאיתנו אינו רוצה אחדות? גם בזמן שגרה, וקל וחומר בזמן מלחמה כולנו רוצים שתהיה אחדות בעם ישראל. המחלוקות הקשות קורעות ומפוררות אותנו, ולא נותנות לנו מנוח ושלווה, משום שהטבע הלאומי שלנו שואף לאחדות ושלום בתוך עם ישראל. לכן חשוב מאוד לפעול למען האחדות – אך לפני כן חשוב לברר איך באמת עושים כאן אחדות אמיתית ולא מזויפת.
כשאני נפגש עם נוער חילוני, בדרך כלל אני מדבר איתם על הדברים הכי יסודיים ביהדות. ועכשיו כשאנחנו נמצאים בספר בראשית, הדבר הכי יסודי וחשוב לדבר עליו הוא אבות ואמהות האומה הישראלית, שתולדותם ודברי ימיהם מפורטים בפרשיות השבוע. בשיחות האלו אני נתקל בבורות מבהילה ולא נתפסת. הנערים אינם מכירים את הסיפורים הכי יסודיים של עם ישראל – על יעקב ועשיו, מערת המכפלה ועוד.
נהוג לקרוא ללימודי מתמטיקה ואנגלית ״לימודי ליבה״, כביכול אלו המקצועות הליבתיים, הכי חשובים, שכל נער ונערה צריכים לצאת איתם לחיים יחד עם ׳תעודת הבגרות׳. מהי בכלל תעודת בגרות? אדם שקיבל ציון גבוה במתמטיקה או באנגלית נחשב אדם בוגר? בגרות קודם כל נבחנת בזהות הכי יסודית של האדם. אדם שמנותק מזהותו הוא אינו אדם בוגר, גם אם הוא דובר כמה שפות או יודע לפתור משוואה עם שני נעלמים. וממילא לא מתמטיקה ואנגלית אלו הם לימודי הליבה, אלא פרשת השבוע.
יהודי שאינו מכיר את פרשת השבוע זהו יהודי עם חסרון מהותי. לימוד פרשת השבוע זוהי אינה פריבילגיה, סוג של העשרה ותוספת על לימודי חול, אלא הם לימודי החיים עצמם. מי שחסרה לו ידיעה והכרה בפרשת השבוע, הוא סוג של יהודי עם חסך זהותי עמוק. יכולות להיות לו הרבה ידיעות על העולם, אבל הוא אינו יודע מי הוא ומהי אומתו.
אחדות בעם ישראל היא קודם כל תוצר של זהות. כשאנחנו יודעים שיש לנו שורשים משותפים וגורל משותף. עם יהודים שמנוכרים לאבות ואמהות האומה קשה מאוד לעשות אחדות. שיחות הקפה והמאפה איתם לא יועילו לאחדות משום שהם שטחיים ואינם נוגעים בעומק העניין. ברגע שאני רואה בי וביהודי שמולי שורש אחד, אפשר להתווכח ולחלוק על הכל, כי אנחנו עם אחד. אבל אם הוא לא רואה בעצמו יהודי עם שורשים עתיקים – הוא לא יוכל לעולם לבוא לאחדות עם יהודים אחרים, משום שהוא מייצר לעצמו עבר עם תודעה כוזבת ותרבות זרה.
זה לא מספיק שרק אנחנו נראה ביהודים את שורשיהם של אברהם, יצחק ויעקב – אלא הם צריכים לראות זאת בעצמם. עד שהם לא מגיעים להבנה הזו, כל שיחות האחדות לעולם לא יביאו לאחדות אמיתית. ישנם דתיים שעסוקים בריצוי אינסופי של ברי הפלוגתא שלהם, מחכים לקבל מהם אישור וחשים אשמה תמידית בפילוג. אני נוהג לומר להם שיש מצווה ״ואהבת לרעך כמוך״: אתה מצווה לאהוב אותו, אבל אין מצווה שתעשה הכל כדי שהוא יאהב אותך. זו מנטליות של דתי מחמד ולא של יהודים עם זהות ברורה.
אין לנו לבוז חלילה ליהודים שמנותקים מהשורשים שלהם, אבל גם אין לנו להשלים עם התופעה הזו כאילו היא עובדה מוגמרת. מערכת החינוך הממלכתי, ברובה הגדול, מחנכת לבורות ולניכור בכל הקשור לזהות יהודית. כמובן שיש שם מעט יהודים צדיקים שמלמדים על האבות בצורה ראויה, אך הם בטלים ברוב. כל עוד נמשיך להשלים עם הבורות הזו, ועם הזלזול בלימודי הליבה (תנ״ך, משנה ותלמוד), לא תהיה כאן אחדות אמיתית בעם ישראל, אלא נלך סחור סחור במפגשים חסרי טעם וריח.
הניכור לדתיים ולחרדים מתחיל עם הניכור לאבות. תיקון האחדות מתחיל בשיבה לזהות. ואם מערכת החינוך (שתפקידה – לחנך) לא עושה זאת, אז האזרחים ישלימו את מה שחסר – בלימוד פרשת השבוע בשכונה, בעבודה, בלימודים ובמילואים. זוהי הדרך היחידה לאחדות אמיתית בעם ישראל.
לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות
