בפרשה הנוכחית מתארת לנו התורה בפרטי פרטים את מבנה המשכן שהורה הקב”ה לעם ישראל לבנות במדבר, עד שיגיעו לארץ ישראל, שם לאחר כמה מאות שנים ייבנה בית המקדש שיחליף אותו.
כל פרט במלאכת בניית המשכן מלמד דבר־מה על העבודה הרוחנית של כל אחד ואחד מישראל בבניית המשכן הפרטי בנפשו, שכן על המשכן אמר הקב”ה בפרשה: “ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם”.
כתוב “ושכנתי בתוכם” ולא “ושכנתי בתוכו”, כלומר השכינה והקדושה אינן שוכנות רק בתוך מבנה פיזי עם חפצים פיזיים המכונה “משכן”, אלא ממש בתוך כל יהודי ויהודי.
אחד הדברים שמציינת התורה על המשכן הוא שהוא נבנה מעצי שיטים – “ועשיתם את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים”.
חז”ל אמרו על כך שהמילה “שיטים” באה מלשון שטות.
אם כן, מדוע נבנה המשכן דווקא מעצי שיטים המרמזים על שטות?
התשובה, על פי החסידות, היא שכדי להכניס קדושה וחוכמה לחיי האדם עליו לוותר על רוח השטות הקיימת בו, להתבגר ולנתב את כוחות נפשו לעשייה חיובית ובעלת משמעות.
דווקא מתוך השטויות וההבלים ניתן להצמיח כוחות אדירים שיכולים לבנות משכן לקדושה.
לוותר על רוח השטות פירושו להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק.
מתוך הבנה זו יש לקחת אחריות על העשיות השונות בחיינו.
חיי כולנו מלאים אתגרים שאינם פשוטים, והחוכמה האמיתית היא לוותר על הילד הפנימי המחפש רק פינוקים והנאות, ולבצע את הנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה.
מי שהוא הורה – יעשה את תפקידו כהורה בשמחה.
מי שהוא בן זוג – יתמוך ויעודד.
מי שהוא עובד – יחשוב כיצד הוא מיטיב עם מקום עבודתו.
היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך ההכרה ש*“יצר האדם רע מנעוריו”*.
אדם לא בוגר, שלא ויתר על רוח השטות, עלול להרגיש “פראייר” כשהוא מתחשבן עם אשתו על חלוקת מטלות, או לחשוב ש“אכל אותה” כשהוא קם בלילה להחליף חיתול לילד, או כשהוא משווה את אשתו לאחר לידות ושנים לנערות צעירות ברחוב.
להיות בוגר פירושו להבין מה העיקר ומה הטפל, לקבל את מה שהקב”ה שלח בהשגחה פרטית, לשמוח ב“קלפים” שקיבלנו, ובעיקר לחשוב כיצד אנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו.
לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת – ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא, באותו מאור פנים.
אדם בוגר יודע לבחור בטוב ולעשותו.
הקושי נובע משני כוחות מנוגדים הקיימים בכל אחד מאתנו: האחד שואף לטוב ולנכון, והשני נמשך לאנוכיות ולסיפוק מיידי.
כדי לבחור בטוב עלינו להיות מודעים למאבק הפנימי.
אנחנו רוצים לנצל את זמננו היטב – אך מתחשק לנו לדחות.
רוצים לאכול בריא – אך מתפתים לעוגת שוקולד.
רוצים ללמוד ולהתפתח – אך שוקעים בערב מול הטלוויזיה.
זהו המאבק בין הנשמה, השואפת למשמעות, צדק ואחריות, לבין הגוף, המחפש נוחות והנאה רגעית.
הגדרה נכונה של המושג “טוב” היא נקודת פתיחה קריטית.
יש עיוותים מסוכנים בהגדרת הטוב – החל באלימות בשם אידיאולוגיה ועד לתפיסה מערבית הרואה בהצלחה כלכלית חזות הכול.
אנשים נשאבים לדיכאון משום שאינם “מצליחנים”, ומשקיעים אנרגיה אדירה בפוזה, רושם ומעמד, לעיתים דווקא מול אנשים הרחוקים מליבם, בעוד את הקרובים הם לוקחים כמובן מאליו.
השאלה האמיתית היא האם אנו מגדירים טוב כ“מה שנראה טוב בעיני אחרים” או כ“מה שנושא משמעות רוחנית וערכית”.
היהדות שואבת את הגדרת הטוב מן התורה: יושר, אדיבות, הגינות, נאמנות לקב”ה ואחריות לזולת.
אכן, גם בקרב שומרי מצוות יש מי שנוהג ברוע – אך אין זו בעיה של התורה, אלא של אי־קיום פנימיותה.
סממנים חיצוניים אינם ערובה למידות מתוקנות.
בגמרא מסופר על יוסף בנו של רבי יהושע שחלה, נפטר וחזר לחיים, ואמר: “עולם הפוך ראיתי – עליונים למטה ותחתונים למעלה”.
בעולם האמת, מי שלא זכה כאן לכבוד – זוכה שם למעלה, ואילו בעלי התארים, הממון והיוקרה עלולים להימצא למטה.
זהו מסר חד וברור: ערכו של אדם נמדד בטוב שהשפיע, במעשים שעשה ובאהבה שזרע.
לא בתואר, לא בבית, לא בחופשות ולא בגאדג’טים.
אלא בשאלות הפשוטות: האם נהג באדיבות, בנאמנות, בכבוד, ביושר ובחסד.
מי שמצליח בכך – בונה בתוכו משכן, והקב”ה יכול לשכון בו.
רבים חוששים מרגעי שקט.
קשה לנו להיות לבד בלי גירוי חיצוני.
ברגעים אלו נשמעת קריאתה של הנשמה, שאינה מסתפקת בהבלים ומבקשת אמת ומשמעות.
רבים משתיקים אותה ברעש מתמשך – עד שקולה הולך ונמוג.
עיקרון נוסף המעיד על בגרות הוא עשייה מתוך שמחה.
אותה פעולה יכולה להיעשות בקדרות או מתוך חיבור ושמחה – בידיעה שיש ילד לדאוג לו, עבודה מסודרת ובית לשמור עליו.
אנו נכנסים לימי חודש אדר – “מרבים בשמחה”.
שמחה יהודית איננה התעלמות מקושי, אלא אמונה שגם בתוך הקושי הקב”ה מכוון לטוב.
הרבי מלובביץ’ המשיל זאת לאדם הנושא ארגז כבד: אם אינו יודע מה בתוכו – יתלונן.
אם ידע שהוא מלא יהלומים – יבקש לשאת עוד אחד.
כך כוח השמחה.
להפוך את מטלות החיים מנטל לאוצר – זו תוצאה של שינוי מבט.
ההכרה שהחיים אינם סתמיים, והניסיון ליצוק בהם משמעות, הם העדות האמיתית לכך שזנחנו את דרכי השטות ואנו ראויים לבנות משכן.
להתבגר פירושו גם להציב גבולות.
כשם שילד זקוק למסגרת ברורה, כך גם מבוגר.
אדם הנענה לכל גחמה מתעוות.
תרי”ג המצוות אינן מערכת חונקת, אלא תרי”ג עצות – הנחיות של אב אוהב, היודע היכן אנו נופלים.
ההתמסרות להן מגלה עד כמה הנשמה ייחלה לגבולות המגינים והממקדים, ומאפשרת תהליך התבגרות אמיתי וויתור על רוח השטות.
שבת שלום חודש אדר שמח!
ניר אביעד
עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
תובנות חשובות לחיים – יישר כוח