לבנון של השנה האחרונה אינה דומה לשום דבר שהכרנו בעשורים האחרונים. המדינה, שגם כך התנדנדה על סף חדלות פירעון, מוצאת את עצמה כעת בתוך “סערה מושלמת”. ההחלטה ההיסטורית השגויה של חיזבאללה לקשור את גורל ביירות לגורל עזה ולגרור את לבנון למערכה מול ישראל, התבררה כהימור הכושל ביותר בתולדות העדה השיעית. כיום, ניצבים נעים קאסם וארגונו אל מול שתי נקודות חיכוך קטלניות שמאיימות לפרק את המבנה הלבנוני מן היסוד.

המכתש הצבאי והכלכלי

נקודת החיכוך הראשונה היא מול צה”ל. מדובר בצבא מאומן ומיומן, הנמצא כבר למעלה משנתיים במלחמה עצימה, ומפליא בחיזבאללה מכות כואבות. הפגיעה אינה רק צבאית; היא אסטרטגית וכלכלית. צה”ל פועל בשיטתיות להשמדת תשתיות הטרור בדרום לבנון ובבקע’ה, תוך פגיעה אנושה בנכסים הפיננסיים של הארגון.

במקביל, “ראש הנחש” בטהרן חווה טלטלות חסרות תקדים. מזרחנים ואנליסטים ברחבי העולם מעריכים כי המשטר האיראני הרצחני קרוב לנקודת שבירה, בדומה לגורלם של סדאם חוסיין ובשאר אסד. נפילת הפטרון האיראני תותיר את חיזבאללה כ”יתום” אסטרטגי, ללא מימון וללא גב אידיאולוגי, ותסלול את הדרך למשטר חדש בטהרן שדואג לאזרחיו לפני שהוא דואג להשמדת ישראל.

הסד העדתי: לבנון מתקוממת מבפנים

נקודת החיכוך השנייה, ואולי המסוכנת ביותר עבור העדה השיעית, היא הפנים-לבנונית. אזרחי לבנון – הנוצרים, הדרוזים והסונים – קצו בשעבוד המדינה לאינטרסים של “ציר ההתנגדות”. לבנון נגררה בעל כורחה למערכה שבה הדאחייה, צור והבקאע מופצצות חדשות לבקרים בגלל מצבורי הטילים שחיזבאללה שתל בלב אוכלוסייה אזרחית.

הזעם הציבורי מתרגם את עצמו למתח עדתי שסוע, המזכיר את הימים האפלים של שנות ה-70. העדה השיעית מוצאת את עצמה מבודדת. סוריה, שהייתה בעבר עומק אסטרטגי, אינה ידידותית עוד לאחר כיבושה על ידי כוחותיו של ג’ולאני – ארגון סוני קיצוני שמאבקו בשיעה קיצוני אף ממאבקו בישראל. לשיעים בלבנון פשוט אין לאן ללכת.

ישראל והיום שאחרי: “רצועת מוות” במודל 1974

מבחינת הדרג המדיני בישראל, בהובלת נתניהו, לקחי העבר נלמדו בדם. הפעם אין כוונה להסתפק בהבטחות דיפלומטיות חלולות של האו”ם. האסטרטגיה הישראלית לשנת 2026 מבוססת על שינוי טריטוריאלי מוחשי:

• תפיסת השטחים השולטים: צה”ל לא ייסוג לקו הבינלאומי. קו המוצבים הישראלי החדש ימוקם בעומק של 2–3 ק”מ בתוך שטח לבנון, על רכסי ההרים השולטים טופוגרפית על יישובי הצפון.
• מרחב חיץ סטרילי: השטח שבין קו הרכסים לבין נהר הליטאני יוגדר כ”אזור מוות” (Kill Zone), בדומה למודל הסכמי הפרדת הכוחות עם סוריה מ-1974. במרחב זה לא תהיה דריסת רגל לאזרחים, לא תתקיים חקלאות, וכל מי שיחצה את הקו ללא אישור צה”ל ייחשב למטרה לגיטימית.
• ניקוי יסודי: התווך שבין המוצבים לליטאני יעבור “פירוק תשתיות” טוטאלי – מעל ומתחת לפני הקרקע – עד שלא יישאר זכר למערכי הירי והמנהרות של חיזבאללה.

המנוף על ביירות: שטח תמורת ריבונות

לקיחת השטח הריבוני מידי מדינת לבנון אינה רק צעד ביטחוני, אלא מנוף פוליטי אגרסיבי. ישראל מציבה לממשלה בביירות אולטימטום שקט: אם אתם רוצים את אדמתכם חזרה, עליכם להוכיח ריבונות.

המצב הזה דוחק את ממשלת עאון ואת הצבא הלבנוני לפינה. כדי לקבל חזרה את השטח בעוד 5 או 10 שנים – כפי שייקבע בהסכמים העתידיים – הממשל הלבנוני ייאלץ לנקוט עמדות קיצוניות ובלתי מתפשרות נגד העדה השיעית וחיזבאללה. פירוק הארגון מנשקו והוצאתו מחוץ לחוק הופכים מאינטרס ישראלי לצורך לבנוני קיומי להשבת הטריטוריה האבודה.

שעתן של מדינות המערב והמפרץ

בעוד ממשלת לבנון והנשיא עאון צופים מהצד, חסרי כל יכולת השפעה, הם מבינים שהכוח עובר צד. הגירוש של קצינים איראניים והוצאת משמרות המהפכה מחוץ לחוק בלבנון הם צעדים ראשונים בדרך לשינוי. מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, מאותתות כי סיוע בשיקום לבנון יגיע רק תמורת פירוז מוחלט מנשק.

הפתרון אינו נראה באופק הקרוב, אך המגמה ברורה: ממשלת לבנון תנסה לשמור על יציבות מינימלית בעוד ישראל מסיימת את המלאכה הצבאית. רק כאשר חיזבאללה יהיה על ברכיו והעדה השיעית במצוקה קיומית, תוכל הממשלה בביירות להכריז על הארגון כלא-חוקי ולכפות את ריבונותה.

סיכום: המערכה על הכתר

לבנון נמצאת ברגע ה”סאדאם חוסיין” שלה. הארגון שהתיימר להיות “מגן לבנון” הפך למחריבה הרשמי, ואיבד עבורה את דרום המדינה. כעת, כשהעדה השיעית מבודדת – ללא נתיב מילוט לסוריה, ללא כסף מטהרן וללא בית בדרום – השאלה היא כבר לא האם חיזבאללה יקרוס, אלא מי יבנה על חורבותיו לבנון חדשה, מפורזת וריבונית.

ישראל, מצידה, לא ממהרת לשום מקום. היא יצרה מציאות שבה הזמן פועל נגד חיזבאללה, והשטח הלבנוני משמש כעירבון לביטחון תושבי הצפון.

הכותב הוא מפקד תא התיאום המבצעי עם צבא ארה”ב לשעבר, פרשן מדיני בטחוני ופובליציסט