הוויכוח על שילוב נשים ביחידות לוחמות בצה”ל נוטה להתנהל בשנים האחרונות בשני קצוות. בקצה האחד ניצבים אלו הסבורים כי אין כל הבדל בין גברים לנשים בכל הקשור לשירות קרבי. בקצה השני נמצאים אלו המתנגדים באופן גורף לשילוב נשים ביחידות לוחמות. אלא שהמציאות מורכבת יותר. השאלה האמיתית איננה האם נשים מסוגלות להיות לוחמות. הן הוכיחו כבר שהן מסוגלות. השאלה היא האם צה”ל, כצבא שתפקידו לנצח במלחמות, מקבל החלטות על בסיס צרכים מבצעיים וממצאים רפואיים – או על בסיס לחצים אידיאולוגיים וחברתיים.
הבעיה מתחילה כאשר הדיון מפסיק להיות מקצועי והופך להיות פוליטי. במשך עשרות שנים לא הגיע הדחף לפתוח עוד ועוד יחידות קרביות לנשים מתוך דרישה מבצעית של מפקדי השדה, אלא בעיקר מתוך תנועות חברתיות, ארגונים אידיאולוגיים וגורמים פוליטיים המזוהים עם תפיסות פרוגרסיביות הרואות בשוויון יעד בפני עצמו. מבחינתם, עצם קיומה של יחידה שבה שיעור הנשים נמוך או שאינו קיים נתפס ככשל שיש לתקן. אולם צבא איננו תנועה חברתית. הוא איננו מוסד לחינוך מחדש של החברה. הוא גם איננו מעבדה לבחינת תיאוריות מגדריות. צבא נועד לנצח במלחמות, וכל החלטה המתקבלת בו חייבת להיבחן קודם כל דרך הפריזמה של היעילות המבצעית.
דווקא משום כך ראוי לבחון את המחקרים שנערכו בעולם ולא את הסיסמאות. בעשורים האחרונים נערכו מחקרים מקיפים בצבאות ארצות הברית, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, גרמניה וישראל. למרות הבדלים בין המדינות, מסקנות רבות חוזרות על עצמן. נשים במסלולי לחימה עתירי מאמץ סובלות בשיעורים גבוהים משמעותית משברי מאמץ, פגיעות ברכיים, פגיעות אגן, פגיעות גב תחתון ונזקי שריר-שלד מצטברים. החוקרים אינם מייחסים זאת לחוסר מוטיבציה או לכשירות נמוכה, אלא להבדלים פיזיולוגיים מוכרים במבנה הגוף, במסת השריר, בצפיפות העצם ובאופן שבו הגוף מגיב לעומסי נשיאה ממושכים.
בצבא האמריקאי, לדוגמה, נמצאו לאורך השנים שיעורי פציעות גבוהים משמעותית בקרב נשים בהכשרות קרביות הכוללות נשיאת משקל, מסעות ממושכים וריצות ארוכות. גם בצבא הבריטי הגיעו למסקנות דומות. המחקרים לא המליצו בהכרח לסגור את שערי היחידות הקרביות בפני נשים, אך הם הזהירו מפני התעלמות מהמחיר הפיזיולוגי הנלווה לשירות כזה.
וכאן עולה שאלה מתבקשת: אם הנתונים ידועים, ואם הסיכונים הרפואיים מוכרים, מדוע קיים לחץ מתמשך להרחיב עוד ועוד את שילוב הנשים ביחידות הלוחמות? האם מדובר בצורך מבצעי אמיתי, או שמא בניסיון להוכיח תזה חברתית באמצעות המערכת הצבאית?
אחת הטענות המרכזיות של תומכי השילוב היא שאין להתאים את התפקיד למגדר אלא את המועמד לדרישות התפקיד. זו טענה הגיונית לחלוטין. אולם אם כך, חייב להתקיים עיקרון פשוט: סטנדרט מבצעי אחד לכולם. יחידה לוחמת אינה יכולה לפעול לאורך זמן כאשר קיימים בה רפים שונים, מבחנים שונים או ציפיות שונות. בשדה הקרב אין “התאמות מגדריות”. מחבל, טיל נ”ט או חוליית אויב אינם בודקים אם מי שעומד מולם הוא גבר או אישה. הם פוגעים במי שאינו מסוגל לבצע את המשימה.
לכן הדיון החשוב איננו מספר הנשים ביחידה, אלא השאלה האם הרף המבצעי נשמר במלואו. אם אישה עומדת באותו סטנדרט בדיוק שנדרש מגבר – מצוין. אם לעומת זאת מותאמים מבחני הכניסה, עומסי האימונים או דרישות התפקיד כדי להגדיל את שיעור המשתלבות, המחיר איננו רק מבצעי אלא גם מוסרי. במקרה כזה המדינה למעשה שולחת צעירות לשירות שעלול לגרום להן נזק רפואי ארוך טווח, תוך שהיא יודעת מראש שהסיכון עבורן גבוה יותר.
וכאן נמצאת אולי הנקודה החשובה ביותר, שכמעט ואינה זוכה לדיון ציבורי. מרבית הפציעות הללו אינן מסתיימות בטקס השחרור. צעירה בת 19 הנושאת עשרות קילוגרמים על גבה במסלול קרבי אינה בהכרח תרגיש את מלוא המחיר באותו רגע. פעמים רבות החשבון מוגש עשר או עשרים שנים מאוחר יותר. כאבי גב כרוניים, שחיקת סחוס, פגיעות ברכיים, מגבלות תנועה, טיפולי פיזיותרפיה ממושכים ולעיתים אף ניתוחים אורתופדיים – כל אלו מופיעים במחקרים ובמעקבים רפואיים שנערכו בקרב משרתות במסלולים עתירי עומס.
חלק מן החוקרים אף הצביעו על השפעות אפשריות הקשורות לפגיעות אגן ומפרקים בשלבים מאוחרים יותר של החיים. במילים פשוטות, מי שמקדם היום את הרחבת שילוב הנשים ביחידות הקרביות איננו תמיד מי שיישא באחריות כאשר אותן לוחמות יתמודדו בעוד עשור או שניים עם המחיר הבריאותי.
תומכי השילוב מדברים על שוויון הזדמנויות. זהו ערך חשוב. אך שוויון אמיתי אינו מחייב התעלמות מהמציאות הביולוגית. הוא גם אינו מחייב את הצבא להסתכן בפגיעה בכשירותו המבצעית. דווקא מתוך כבוד לנשים המתגייסות לשירות משמעותי, ראוי לנהל דיון כן וישיר על המחיר האפשרי ולא להסתפק בסיסמאות.
הוויכוח האמיתי, אם כן, איננו בין תומכי נשים למתנגדי נשים. הוויכוח הוא בין מי שרואים בצבא כלי לקידום אג’נדות חברתיות לבין מי שרואים בו בראש ובראשונה מכשיר מלחמה. ככל שהחלטות מתקבלות מתוך רצון להוכיח הישג אידיאולוגי, גובר החשש שהשיקול המבצעי נדחק הצידה. זהו תהליך מסוכן לכל צבא, ובוודאי לצבא של מדינה הנמצאת במלחמה מתמשכת על קיומה.
בסופו של דבר, השאלה איננה כמה נשים משרתות ביחידות הלוחמות. השאלה היא האם צה”ל מסוגל לומר בכנות שהשילוב מתבצע מבלי להוריד את הרף המבצעי, מבלי ליצור סטנדרטים כפולים ומבלי להתעלם מהמחיר הבריאותי שעלולות לשלם אותן חיילות בעתיד. אם התשובה חיובית – הדיון פתוח. אם התשובה שלילית, חובה לעצור ולבחון מחדש את הכיוון.
צבא נמדד ביכולתו להגן על המדינה, אך הוא נמדד גם באחריותו כלפי חייליו וחיילותיו. האחריות הזו מחייבת לומר את האמת גם כאשר היא אינה תואמת את רוח התקופה. לא כל יעד חברתי הוא יעד צבאי, ולא כל מאבק אידיאולוגי צריך להתנהל על גבם ועל גופם של מי שנשלחו להגן על מדינת ישראל.
