בימים האחרונים אנו עדים להפרות בלתי פוסקות של מה שמכונה “הפסקת האש” בצפון מצד חזבאללה. הארגון ממשיך לשגר רקטות, כטב״מים ואף רחפני נפץ לעבר כוחות צה״ל ויישובי הצפון. רק לפני ימים ספורים איבדנו את עידן פוקס וליאם בן חמו הי״ד, שנפלו בלבנון בעקבות מתקפת רחפנים. זה אינו “אירוע נקודתי” – זו מציאות מתמשכת.
לפני מספר שבועות, ערב שבת, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהרה לציבור, ובה אמר: “לבקשת ידידי הנשיא טראמפ… הסכמנו להפסקת אש זמנית בלבנון, כדי לאפשר קידום פתרון מדיני וצבאי משולב עם ממשלת לבנון”. ההיגיון ברור: שימור הברית האסטרטגית עם ארצות הברית, גם במחיר של ריסון זמני.
אלא שבשטח – אין הפסקת אש.
המונח “הפסקת אש” רלוונטי רק כאשר שני הצדדים נוצרים את האש. בצפון, האש לא פסקה לרגע. אזעקות, ירי, חדירות ואיומים הפכו לשגרת חיים, או ליתר דיוק – לשגרת מלחמה שאינה מאפשרת שגרה. במציאות הזו, השימוש במונח “הפסקת אש” אינו רק שגוי – הוא מטעה.
על פי פרסומים, חופש הפעולה של צה״ל בלבנון מוגבל בהתאם להנחיות הדרג המדיני. השאלה המתבקשת היא: עד מתי?
כבר היינו בסרט הזה. לפני השבעה באוקטובר נמנענו מפעולה נחרצת מול התגרויות ברורות – כמו אותו אוהל שהציב הארגון על גבול ישראל. ההבלגה נתפסה כחולשה. התוצאה הייתה מציאות שבה האויב התעצם, התקרב, והעז יותר. למרבה המזל, חזבאללה לא הצטרף למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר – אך יום לאחר מכן הצטרף ללחימה, והפך את חייהם של תושבי הצפון לבלתי נסבלים. ירי לעבר המרכז, פינוי ממושך של יישובים שלמים – אלו לא תרחישים תיאורטיים, אלא מציאות חיה.
אין לזלזל בהישגים המבצעיים של החודשים האחרונים. פעולות עומק, סיכולים ממוקדים ומבצעים יצירתיים פגעו קשות ביכולות הארגון. הייתה תחושה שהפעם ישראל לא תעצור באמצע הדרך – שהפעם הולכים עד הסוף.
אבל נדמה שהעצירה הגיעה מוקדם מדי.
חזבאללה מנצל את הריסון הישראלי כדי להמשיך ולשחוק. רחפני הנפץ אינם גזירת גורל – הם כלי טרור נוסף, וכמו כל כלי טרור, ניתן וצריך להתמודד איתו. מדיניות של הכלה מחודשת אינה מרגיעה את הגבול – היא מזמינה את ההסלמה הבאה.
הברית עם ארצות הברית היא נכס אסטרטגי ראשון במעלה. אך ברית אינה יכולה לבוא על חשבון ביטחון אזרחי ישראל. כפי שישראל ידעה לעמוד מול לחצים בעבר – גם מול ממשל אמריקאי – כך עליה לדעת להציב גבולות גם כעת. לא מתוך עימות, אלא מתוך אחריות.
במזרח התיכון, מסר של חולשה מתורגם מיד להזמנה לתקיפה. הרתעה אינה נבנית מהצהרות – אלא ממעשים. תושבי הצפון אינם אמורים להיות “קו הגנה סופג”. הם זכאים לביטחון מלא, לא להבטחות.
האיומים אינם מרתיעים, והמו״מ המדיני – כל עוד הוא מתנהל תחת אש – אינו אלא אשליה מסוכנת. הגיע הזמן להפסיק לקרוא למצב הזה “הפסקת אש”, ולהתחיל לפעול בהתאם למציאות.
אסור לחזור לשישה באוקטובר.
עידן מאראש, פעיל חברתי, איש תקשורת, בעלים ומגיש הערוץ האינטרנטי ״שובר חומות״ ביוטיוב, מרצה, פעיל מרכזי במאבק למען שיוויון זכויות אנשים עם מוגבלויות בישראל ופובליציסט
A valuable addition that keeps the discussion focused and aligned.