במונולוג עוצמתי ומלא חסד, משתפת איריס חיים, אמו של יותם חיים ז”ל, בתהליך העמוק של ההכלה והסליחה מול החיילים שהיו מעורבים בטרגדיה בה נהרג בנה. איריס מתארת רגעים של כנות חשופה, בהם הלוחמים הגיעו אליה באופן אישי, עם “לב פתוח”, כדי לבקש אישור שהם “בסדר” ולהודות בטעות הנוראית שנעשתה.
עבור איריס, האמת, קשה ככל שתהיה, היא המפתח לסליחה. היא מסבירה שאינה יכולה לכעוס על אדם שבא להגיד את האמת ללא טיוח, ומדגישה כי היא רואה בלוחמים הללו קורבנות של הסיטואציה בדיוק כפי שהיא עצמה נפגעה ממנה. לדבריה, הלוחמים הצעירים שביצעו את הירי הם כעת פגועי נפש שיתקשו להתאושש מהאירוע, והיא רואה שליחות בניסיון לסייע להם.
היכולת הזו להכיל ולהימנע משיפוטיות אינה זרה לאיריס; היא מספרת כיצד למדה ליישם ערכים אלו מול יותם עצמו, שהתמודד עם קשיים נפשיים ופיזיים מורכבים. “בית יותם”, המרכז שהקימה, ממשיך את הדרך הזו של חוסר שיפוטיות והכלה. עם זאת, היא מציבה גבול ברור: בעוד שעל טעויות ועל האמת היא מוכנה לסלוח בלב שלם, על שקרים וטיוח, היא אינה מסוגלת לעבור לסדר היום. דבריה של איריס מהווים תזכורת מהדהדת לכוחה של האנושיות גם בתוך השכול הכבד ביותר.













למה לא המתינו עוד דקה או שתיים לפני שירו ? פחד? הלם? אי- מוכנות נפשית לפגישה עם אויב פנים אל פנים?
היום חיילים שורפים ציוד של מתנחלים, יורים באוויר בנוער הגבעות. שכחו מי האויב האמתי.
ועדיין עדיף למות ברגע בשל טעות של חייל ולא למות ביסורים חודשים ארוכים בגלל רשלנות רפואית ואם של חייל שמשתפת פעולה ומרגישה טוב כקרבן, בעיקר כשמשרד הבטחון מממן לה עסק אחרי מות החלל,
במקום לדאוג ליתומים שהשאיר.
וביבי מנציח את הרשע, התעלמות מיתומי צה”ל שבגרו לפני חרבות ברזל. לא התייתמו בגיל 30, אלא גדלו בלי אבא ונותרו פגועים נפשית וכלכלית.
עדיף למות ברגע בשל טעות של חייל ולא למות ביסורים חודשים ארוכים בגלל רשלנות רפואית ואם של חייל שמשתפת פעולה ומרגישה טוב כקרבן, בעיקר כשמשרד הבטחון מממן לה עסק אחרי מות החלל,
במקום לדאוג ליתומים שהשאיר.
ובילבי מנציח את הרשע, התעלמות מיתומי צה”ל שבגרו לפני חרבות ברזל. לא התייתמו בגיל 30, אלא גדלו בלי אבא ונותרו פגועים נפשית וכלכלית.
דואג רק לחיילי המילואים, כדי שיהיו לו שכירי חרב