במרכז הראיון שקיים ד”ר ליעד לוי, עולה ביקורת נוקבת על ועדת שמגר, הוועדה שמונתה לקבוע את עקרונות המדינה לשחרור חטופים בעקבות עסקת שליט. לוי טוען כי הרכב הוועדה, שכלל דמויות משפטיות וצבאיות המזוהות עם השמאל הציוני והליברלי (כמו הנשיא שמגר ואסא כשר), לקה ב”עיוורון” ערכי בשל היעדר ייצוג לתפיסת העולם היהודית-הלכתית.
לדברי לוי, המדיניות שגיבשה הוועדה התבררה כלא רלוונטית ברגע האמת של ה-7 באוקטובר. הוא מדגים זאת דרך סוגיית תעדוף השחרור: בעוד שהקבינט הישראלי פעל באופן אינסטינקטיבי לשחרור נשים תחילה, ועדת שמגר כלל לא עסקה בהבחנה בין נשים לגברים בשבי. לוי מדגיש כי לו היה יושב “אדם עם כיפה” בשולחן הדיונים, הוא היה מציב את עמדת היהדות הקובעת כי “פדיון נשים קודם לפדיון אנשים”.
הנימוק לכך, מעבר למסורת, הוא פרקטי וקשה: החשש מפני פגיעה מינית והריון בשבי, סיכון שאינו קיים אצל גברים. לוי חותם את דבריו בתהייה מדוע היהדות מודרת מהדיונים המבצעיים והאסטרטגיים הרגישים ביותר של מדינת ישראל, וטוען כי השילוב של ערכי הנצח של היהדות בתוך קבלת ההחלטות היה מספק מענה אנושי ומדויק יותר במצבי קיצון.
התשובה לשאלה היא כי הציונות הינה תנועה שלקחה על עצמה להביא תחליף ליהדות ולכן הכרת התנועה ביהדות כפיתרון מפילה אוטומטית את מעמדם בעיני עצמם כבעלי פיתרון לעם היהודי
וכמו שברק אמר: אפול על החרב ולא אעשה פשרה.
משום מה נראה לי שלהיפך
אשה כלי זיינה עליה ולכן בשבי יותר קל לשרוד מאשר גבר
ולכן לכל הפחות יצא זה בזה
ואין להעדיף מי מהמינים
ברןר לגמרי. אבל בועדת שמגר ישבו אנשים שהמאפיין העיקרי שלהם כ”ליברלים” הוא שאינם מחוברים למציאות.
אילו גלעד שליט, שנרדם בשמירה על ישובי הספר ונחטף ע”י חיזבאללה, ואביו כמעט נבחר לכנסת היה חיילת, תוך שעה היו מחזירים אותו מהשבי.