עבור העיתונאי עמיחי אתאלי, החדשות הפכו למציאות חיים כואבת כבר בגיל עשר וחצי. ברגע אחד של ניגודיות בלתי נתפסת, בעודו לובש את תחפושת הפורים שלו בשנת 1991, נכנס אביו הביתה ובישר את הבשורה המרה: גופתו של אחיו, אלחנן, נמצאה ברובע המוסלמי.

באותו רגע הפך אתאלי לאח שכול, והתסריט של חייו קיבל תפנית דרמטית. “אפילו תסריטאי גאון לא היה כותב סצנה כזו”, הוא מתאר. המפגש הראשוני שלו עם עולם העיתונות לא היה באולפנים ממוזגים, אלא בסלון ביתו, מול עיתונאים שחיפשו תמונה של אחיו. כבר אז, כילד, הוא היה זה שבחר את התמונה שתהפוך למזוהה ביותר עם אלחנן ז”ל, מתוך רצון לשמור על כבודו.

הטרגדיה האישית הזו היא שהניעה את אתאלי לעסוק בעיתונות. עבורו, המקצוע אינו בחירה אידיאולוגית קרה, אלא דחף פנימי שנובע מהבנה עמוקה שהחדשות הן החיים עצמם. את האנרגיה הזו הוא מביא איתו לכל כתבה ודיווח, עיתונות שצומחת מתוך הלב, הבטן והחושים הקדמוניים, ומחוברת באופן בלתי אמצעי לכאב ולמציאות הישראלית.