עבור העיתונאי עמיחי אתאלי, החדשות הפכו למציאות חיים כואבת כבר בגיל עשר וחצי. ברגע אחד של ניגודיות בלתי נתפסת, בעודו לובש את תחפושת הפורים שלו בשנת 1991, נכנס אביו הביתה ובישר את הבשורה המרה: גופתו של אחיו, אלחנן, נמצאה ברובע המוסלמי.
באותו רגע הפך אתאלי לאח שכול, והתסריט של חייו קיבל תפנית דרמטית. “אפילו תסריטאי גאון לא היה כותב סצנה כזו”, הוא מתאר. המפגש הראשוני שלו עם עולם העיתונות לא היה באולפנים ממוזגים, אלא בסלון ביתו, מול עיתונאים שחיפשו תמונה של אחיו. כבר אז, כילד, הוא היה זה שבחר את התמונה שתהפוך למזוהה ביותר עם אלחנן ז”ל, מתוך רצון לשמור על כבודו.
הטרגדיה האישית הזו היא שהניעה את אתאלי לעסוק בעיתונות. עבורו, המקצוע אינו בחירה אידיאולוגית קרה, אלא דחף פנימי שנובע מהבנה עמוקה שהחדשות הן החיים עצמם. את האנרגיה הזו הוא מביא איתו לכל כתבה ודיווח, עיתונות שצומחת מתוך הלב, הבטן והחושים הקדמוניים, ומחוברת באופן בלתי אמצעי לכאב ולמציאות הישראלית.
משפחת אתאלי הייתה תמיד משפחה למופת. האח, האחות והגיס תמיד עסקו בפעילות ציבורית. עד אז, יהודים יכלו להסתובב בירושלים המאוחדת, חופשי.
מאז, אפילו בסיבוב שערים שנקבע לזכרו, בראש חודש או בריקוד הדגלים, שמסמל את שמחתנו בירושלים המאוחדת-
שנה אחת ירד טיל, כפי שהבטיח האויב, בדיוק בזמן הריקודים.
אחרי שנתיים של מלחמת התשת ברזל כשיומיום נהרג חייל, בגלל חוסר עקביות והכלב של ביבי, ששולט בו באהבה, בדמים ובשלט רחוק-
לא יכולנו לחגוג את ליל הסדר, שביעי של פסח, יום העצמאות, שבועות- יהיה או לא יהיה טיל על איראן, שתחזיר לישראל. המדינה פשטה רגל ויתומי צה”ל הוותיקים והאלמנות שנישאו בשנית- סובלים מהקמצנות של סמוטריץ׳ וביבי, שמחפשים מילואימניקים מקצועיים.
והכלבלב של טראמפ. שכח שלא בחרנו בטראמפ לראש ממשלה. חושב שהוא בידיים של הציבור הדתי והימני, שסולד מבנט
משפחת אתאלי המדהימה. סיבוב שערים לזכרו. לגלח את הרובע המוסלמי ולשלוח את המוסלמים לאריתריאה עם האריתראים הפושעים.
לקבוע שאם האבא פושע, גם האח והבן והנכד שנולד כאן יגורשו.