בראיון מרתק מציג הרב חגי לונדין מבט אופטימי והיסטורי על מקומה של הציונות הדתית בחברה הישראלית. הרב לונדין מסביר כי הציונות הדתית אינה רק מגזר סוציולוגי, אלא אידיאולוגיה רחבה שנועדה לחבר בין הקודש לחול, בין מסורת אבות לבין המציאות הלאומית המודרנית.
לדברי הרב לונדין, אנו נמצאים בעיצומו של תהליך שבו הזרמים המרכזיים בישראל מתכנסים אל עבר הערכים הללו. הוא מתאר כיצד הציבור החילוני מגלה צמא גובר לזהות ולמסורת, בעוד הציבור החרדי עובר תהליכי השתלבות במוסדות המדינה. בראייתו של הרב, בעוד כ-40 שנה מדינת ישראל תהיה “דתית-לאומית” במהותה, לא בהכרח במובן המגזרי, אלא במובן של מדינה מודרנית וחזקה ששורשיה נטועים עמוק בזהות היהודית.
נקודה משמעותית שהרב מעלה היא סוגיית ההכרה הציבורית. הרב לונדין משווה את אנשי הציונות הדתית לחלוצים של ראשית המדינה, שפעלו מתוך אמונה פנימית גם כשספגו ביקורת. הוא טוען כי אין לצפות ל”מחיאות כפיים” או לקרדיט מהזרם המרכזי או מהתקשורת; המשימה היא להמשיך להוביל ולתרום לעם ישראל מתוך אחריות פנימית ואמת אידיאולוגית. המסר הסופי של הרב הוא מסר של ביטחון בדרך: “רעשי הרקע” חולפים, אך המהלך ההיסטורי של שיבת עם ישראל לעצמו ולערכיו ממשיך בתנופה.
עד לפני 20 שנה תושבי תל אביב היו מגיעים בחגים לבתי הכנסת. שילמו כדי לממן חזן ומקהלה. עד שראש העיר התחלף לאומי לאומי ואנטי דתי, וחב”ד אספו כסף לעלית גויים מרוסיה ובני נאצים מאוקראינה.