אלכס גרינברג מציג ביקורת חריפה כלפי תוכניות המוסד והתפיסה המודיעינית הישראלית בנוגע לאיראן. גרינברג טוען כי הרעיון להסתמך על מיעוטים בתוך איראן, ובפרט על הכורדים, ככלי לפירוק המשטר או לקידום אינטרסים מבצעיים, הוא חסר בסיס במציאות. לדבריו, מדובר באשליה שאין לה אחיזה עובדתית, והוא מגדיר את הניסיונות הללו כקשקוש מוחלט.
גרינברג מדגיש כי התחזיות על התפרקות איראן למרכיביה האתניים מופצות על ידי גורמים שאינם דוברי פרסית ושאינם מבינים לעומק את החברה האיראנית. הוא מסביר כי אותם מומחים משליכים את הידע שלהם על העולם הערבי על איראן, טעות שמובילה להערכות שגויות.
המסר המרכזי של דבריו הוא הצורך בבניית תוכניות עבודה צבאיות ומבצעיות המבוססות על יכולותיה של ישראל ועל גורמים שנמצאים בשליטתה, ולא על גורמים חיצוניים בלתי צפויים. הוא מזהיר מפני השתתת ביטחון המדינה על תרחישים שבהם מישהו אחר יבצע את העבודה עבורנו, וקורא לגישה ריאלית ומפוכחת יותר בהתמודדות מול האיום האיראני. המסקנה שלו היא שתוכנית שלא נשענת על עובדות מוצקות ועל שליטה ישראלית במשתנים, נידונה לכישלון.
