אבידע בכר, שורד הטבח בקיבוץ בארי שאיבד את אשתו ובנו בשבעה באוקטובר, מציג תובנות עמוקות על המציאות הישראלית לאחר האסון. בכר משתף כי במהלך תקופת שיקומו בבית החולים שיבא, הכיר מקרוב את נערי הגבעות, מפגש שהוביל אותו לבחון מחדש את מושג הציונות והאחיזה בקרקע.
בכר מדגיש כי האויב שביצע את הטבח לא הבחין בין דתות או השקפות פוליטיות; מבחינתו, כל מי שנמצא על אדמת ישראל נחשב למתנחל וליעד לרצח. תובנה זו הובילה אותו להשוות בין הקמת קיבוץ בארי בשנת 1946, כחלק מ-11 הנקודות בנגב, לבין פעילותם של נערי הגבעות כיום. הוא טוען כי בארי הוקמה למעשה כהתנחלות שנועדה לקבוע עובדות בשטח ולתפוס טריטוריה עוד לפני קום המדינה.
לדבריו, נערי הגבעות שמקדישים את חייהם לאחיזה באדמה ולשמירה על הטריטוריה, ללא כוונת התעללות באחרים, הם הציונים האמיתיים של ימינו. הוא מזהה בהם את אותה רוח חלוצית שהקימה את הקיבוצים ומדגיש כי במציאות המורכבת של ישראל, השמירה על האדמה היא הכרח קיומי, שכן אין לעם היהודי ארץ אחרת. דבריו של בכר מבטאים ניסיון לגשר על פערים חברתיים מתוך הבנה משותפת של חשיבות הריבונות והקשר העמוק לקרקע.
