המזרחן ופרשן ענייני איראן, אליהו יוסיאן, משרטט תמונת מצב מורכבת של האסטרטגיה מאחורי הקלעים של המשטר בטהרן. יוסיאן פותח בהסבר על הניואנסים התרבותיים המטעים לעיתים את העין המערבית; בעוד שבמערב בכי בציבור עלול להיתפס כחולשה, בעולם השיעי מדובר בערך דתי ותרבותי עמוק וחלק מתפיסת עולם הלכתית. לדבריו, הבעת הצער והטקסים הפומביים נועדו לשרת את הנרטיב של המשטר ואינם מעידים על רפיון כלשהו במטרותיו.
אחת הנקודות המרכזיות בשיחה נוגעת לתפקידה האסטרטגי של ישראל עבור שכנותיה הערביות. יוסיאן טוען כי ללא קיומה של ישראל ככוח צבאי מרתיע, מדינות המפרץ היו נאלצות להיכנע לאימפריאליזם האיראני. הוא מדגיש כי ישראל היא הגורם המרכזי המונע מאיראן להשתלט על נתח עצום מעתודות הנפט העולמיות ועל נתיבי הסחר הימיים. למרות היריבות ההיסטורית בין הסונה לשיעה, המשחק הפוליטי הנוכחי מציב את ישראל כחיץ קריטי שמונע מטהרן להפוך את מעצמות האנרגיה לבני ערובה.
כשנשאל לגבי העתיד, יוסיאן אינו אופטימי לגבי פתרונות דיפלומטיים. להערכתו, המשטר האיראני לא יוותר על היכולת הגרעינית שלו ועל מאגרי האורניום המועשר שברשותו תמורת הסכמים כלכליים. הוא צופה כי תחת הנהגה נחושה בישראל ובארה”ב, הסבירות להתלקחות צבאית רחבה עולה, שכן האיראנים נחושים להמשיך בדרכם עד להשגת המטרה. לסיכום, יוסיאן מבהיר כי המזרח התיכון נמצא בעיצומו של “שחמט פרסי” שבו כל מהלך מחושב בקפידה, כשישראל ניצבת בלב המערכה על עתיד האזור.
