המסע הרוחני הגדול, שהחל בראשית חודש אלול ונמשך לאורך כל חגי תשרי, קרוב לסיומו ולשיאו.
גדולי החסידות לאורך הדורות נהגו ללמד כי חודש הסליחות והרחמים, מעמד המשפט הגדול בראש השנה, עשרת ימי התשובה שניתנו לנו לתיקון ולחרטה, יום הכיפורים שבו נחתם דיננו לשנה הקרובה, וכן חג הסוכות, שבו אנו מקבלים הלכה למעשה את האורות והכוחות של השנה החדשה – כל אלה מובילים אל החג האחרון, שמיני עצרת ושמחת תורה, המרכז ומתמצת בתוכו את הפוטנציאל הרוחני שאספנו לאורך הדרך וקורא לנו להתחבר מחדש אל מקור חיינו – התורה הקדושה.
ביום המיוחד והשמח הזה אנו מסיימים מחזור קריאה אחד בתורה בפרשת “וזאת הברכה”, ומיד מתחילים מחזור חדש מ”בראשית”.
במהלך ההקפות מוציאים את ספרי התורה מארון הקודש, המתפללים נושאים אותם בגאון ומקיפים את הבימה שבע פעמים, כאשר לכל הקפה מצרפים פסוקי תפילה ופיוטים מיוחדים. עם השנים התרחב המנהג, וכל הקפה הפכה לחגיגה של ריקודים ושמחה גדולה עם ספרי התורה.
לשמחה הזאת קשה למצוא אח ורע.
גם אם נחפש היטב, לא נמצא את בני הדתות האחרות, להבדיל, רוקדים ברחובות עם ספרי הקודש שלהם בהתלהבות שכזאת. ואילו אצלנו, כמעט בכל מקום בעולם ובכל קהילה, נפגוש יהודים בני כל הגילים, מכל העדות ומכל הסגנונות, מאוחדים סביב שמחת החג ורוקדים במעגלים סביב ספר עתיק הכתוב בדיו על קלף.
והפליאה גדולה אף יותר אם נפתח את אותו הספר שכולם מנשקים ומחבקים במשך היום.
נגלה בו לא מעט חוקים ומגבלות המפריעים לכאורה לאדם לפעול בדיוק כפי ש”בא ומתחשק לו”. נמצא בו גם תוכחות ואזהרות קשות על מה שעלול לקרות אם יפר עם ישראל את הברית עם אלוקיו.
גם אם נחשוב היטב, קשה להעלות בדעתנו אדם שפוי שלוקח את ספר החוקים של מדינתו ויוצא איתו למסע מחולות אקסטטי, או אזרח שמרים אל על את תקנות מס ההכנסה ומביט בהן בערגה ובכיסופים.
אז מה יש בתורה שגורם לנו לרקוד איתה?
המדרש מספר משל על מלך שאהב במיוחד אחד משריו וקירב אותו אליו עד שסמך עליו בעיניים עצומות.
יום אחד גילה המלך שאותו אדם מעל באמונו ועשה מעשה חמור. מתוך אהבתו אליו נתן לו המלך ארבעים יום להתחרט ולבקש סליחה, אולם האיש לא שב ממעשיו.
בתום אותם ארבעים יום כתב המלך את גזר דינו למיתה, אך מרוב אהבתו התקשה לשלוח את המעטפה אל התליינים.
לאחר ימים נוספים שבהם המתין לשובו של השר, שלח לבסוף את חייליו אל ביתו כדי להביאו אל כיכר העיר.
החיילים חזרו אל המלך מופתעים ואמרו שבוודאי נפלה טעות: “לא ייתכן שהאדם שפגשנו הוא אותו מורד שנגזר דינו. כאשר פרצנו לביתו ראינו אותו מחזיק את ספר חוקי המלך צמוד לליבו, מנשק אותו ורוקד איתו בהתלהבות”.
שמע זאת המלך, התרגש ובשמחה גדולה ביטל את גזר הדין.
הרבי הריי”צ מליובאוויטש נהג לומר שיש בעלי תשובה של ראש השנה ויום הכיפורים – אנשים שהימים הנוראים חודרים אל חדרי ליבם העמוקים ביותר – ויש בעלי תשובה של שמחת תורה.
אלה אנשים שריקודי השמחה “בולעים” אותם, ודווקא כשהם נדחקים אל תוך מעגל הרוקדים, משהו בלב נפתח, העיניים מתמלאות דמעות, ומתעוררת בהם החלטה שמהיום והלאה הם רוצים לגדול, להשתנות ולהתקרב.
והדבר המופלא הוא שאת השמחה שלנו בתורה איננו מבטאים ביום הזה בעיקר בלימוד מעמיק או בקריאה ארוכה במיוחד בפסוקיה.
לא השכל המחודד ולא הלב המתרגש הם הכוכבים המרכזיים של היום.
דווקא הרגליים הרוקדות.
הרגליים שלנו כאילו הופכות להיות הרגליים של ספרי התורה עצמם, ובכך אנחנו מעידים שלפעמים החיבור העמוק ביותר אינו מגיע דווקא דרך ההבנה השכלית, אלא מתוך עצם הנכונות ללכת אחרי התורה, להיות שייכים אליה ולהכניס אותה אל תוך החיים.
בעל ה”חידושי הרי”ם” העמיק ברעיון הזה וקישר בין ריקודי החג לבין מלאכת “מרקד” האסורה בשבת.
“מרקד” במשמעות ההלכתית הוא תהליך של סינון והפרדה בין האוכל לבין הפסולת. כך, לדבריו, גם הריקוד מסוגל “לרקד” את האדם – להפריד מעט בין הנשמה לבין שכבות הגשמיות המכסות עליה, עד שאנו זוכים בשמחת החג לזיכוך ולדבקות מיוחדת.
ומדוע בכלל אנחנו חוגגים את שמחת התורה עכשיו ולא בחג השבועות, היום שבו ניתנה התורה בהר סיני?
חז”ל מספרים שבמעמד הר סיני “כפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית” (שבת פ”ח ע”א).
במובן מסוים הייתה זו חתונה שבה לחתן כמעט לא הייתה אפשרות לסרב.
אבל עכשיו המצב שונה לחלוטין.
עברנו שנה שלמה עם התורה.
קראנו אותה מתחילתה ועד סופה.
שמענו את סיפוריה, למדנו את מצוותיה, פגשנו את אברהם ושרה, את יוסף ואחיו, יצאנו ממצרים, עמדנו בהר סיני, הלכנו במדבר והגענו עם משה עד פתחה של ארץ ישראל.
עכשיו אנחנו כבר מכירים את “הכלה”.
ולאחר שנה שלמה יחד איתה אנחנו מבקשים לערוך כביכול את החתונה מחדש, והפעם לומר מרצוננו ומעומק הלב:
“תודה רבה. איזו כלה נפלאה מצאת לנו!”
כולנו מכירים את הסיפור המפורסם על הגר שבא לפני הלל הזקן וביקש ממנו: “למדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת”.
ענה לו הלל:
“דעלך סני לחברך לא תעביד” – מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך.
“זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא – זיל גמור”
(שבת ל”א ע”א).
מסופר בשם הרבי מצאנז שביאר בדרך דרש שהבקשה ללמוד את התורה “על רגל אחת” רומזת גם לרגל – למועד.
שמיני עצרת, שבו אנו חוגגים את שמחת תורה, הוא חג בפני עצמו, ואף נאמר עליו בגמרא שהוא “רגל בפני עצמו” לכמה עניינים (סוכה מ”ח ע”א).
ומדוע דווקא אהבת ישראל היא התשובה?
מפני שבשמחת תורה מתגלה באופן נפלא שהשייכות לתורה אינה נחלתם של תלמידי החכמים בלבד.
ביום הזה אין כמעט הבדל בין מי שסיים השנה את כל הש”ס לבין מי שכמעט שלא פתח ספר.
כולם מחבקים את אותו ספר תורה.
כולם מנשקים אותו.
כולם רוקדים באותו המעגל.
כולם שייכים.
ביום הזה מתגלה שמה שמחבר אותנו כפרטים לעם אחד, ששרד בניגוד לכל היגיון אנושי את כל תלאות ההיסטוריה, הוא הקשר שלנו אל התורה ואל מי שנתן אותה.
וכאשר אנחנו דבקים בתורה, אנו יכולים לשאוב ממנה כוח אמיתי גם לאהוב זה את זה.
לצערנו, כאשר הקשר אל המקור המשותף נחלש, קל יותר ליפול אל שנאה, מחלוקת ופילוג.
בהקשר הזה מובא המדרש הידוע על קורבנות חג הסוכות.
במהלך שבעת ימי החג מקריבים בסך הכול שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם. ואילו בשמיני עצרת מקריבים פר אחד בלבד.
חז”ל המשילו זאת למלך שערך סעודה גדולה לכל עבדיו, ובסיומה אמר לאוהבו: “עשה לי סעודה קטנה כדי שאיהנה ממך” (סוכה נ”ה ע”ב).
רש”י מביא על שמיני עצרת את דברי חז”ל:
“קשה עלי פרידתכם… עכבו עוד יום אחד”.
המילה המיוחדת היא דווקא “פרידתכם”.
אפשר לשמוע בה גם קריאה כלפינו: קשה לקב”ה לראות את הפירוד בינינו.
אחרי כל העבודה של אלול ותשרי, אחרי הסליחות, השופר, הצום, הסוכה וארבעת המינים, מגיע יום שבו אנו שוב עומדים כולנו יחד ורוקדים באותו מעגל.
אין ראשון ואין אחרון.
המעגל אינו מדרג אנשים.
כל נקודה בו מחוברת אל המרכז.
זהו אולי אחד המסרים העמוקים ביותר של שמחת תורה: הקשר אל התורה אמור לחבר אותנו גם זה לזה ולתת לנו מעין חיסון רוחני מפני אותו פילוג מסוכן.
ולסיום, בתפילת מוסף של שמיני עצרת נאמר את תפילת הגשם המיוחדת ונעבור להזכיר בתפילה:
“מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם”.
בפשט, הגשם מסמל את ברכת הצמיחה, החיים והשפע, ולכן מובן מדוע אנו מייחלים לבואו.
אבל אפשר לשמוע במילים הללו גם בקשה פנימית עמוקה:
משיב הרוח – השב לנו את הרוח.
את החיות.
את הנשמה.
את ההתלהבות.
את משמעות החיים.
ואחרי חודשיים כמעט של מסע רוחני, אולי זו הבקשה שאיתה אנחנו רוצים לצאת מחגי תשרי אל השנה כולה:
שהרוח שפגשנו בתפילות ובחגים לא תישאר בבית הכנסת.
שניקח אותה איתנו הביתה.
לעבודה.
לזוגיות.
להורות.
לכביש.
ליום ראשון בבוקר.
ושנצליח להוריד אל תוך כל הגשמיות של חיינו קצת יותר רוח.
שישו ושמחו בשמחת תורה
ניר אביעד
עריכה לשונית ומראי מקומות – יפעה פויכטונגר
