הרב בן אשר מציג תפיסת עולם נחרצת בנוגע ליחסי החוץ של ישראל, לביטחונה מול שכנותיה וליחסיה המורכבים עם הממשל האמריקני, תוך שימת דגש על הסכנות הטמונות בנסיגות טריטוריאליות.

לפי בן אשר, שורש חוסר היציבות במזרח התיכון אינו נובע מהנוכחות הישראלית בשטח, אלא דווקא מעצם המחשבה על נסיגה. הוא טוען כי בכל פעם שישראל נסוגה או מביעה נכונות לכך, הדבר נתפס אצל אויביה כניצחון וכאות חולשה, מה שמעודד אותם להגביר את הלחץ מתוך אמונה שניתן לגרום למדינת ישראל להתפרק ולהיעלם. לשיטתו, התחושה שניתן להכניע את ישראל בלחץ היא המנוע המרכזי של החיכוך והאלימות באזור.

בהתייחסו למצב בסוריה, הרב בן אשר מצביע על שינוי משמעותי במפה האזורית בעקבות התחזקות “הציר הסוני”. הוא מתאר את המציאות שבה סוריה מונהגת כיום על ידי גורמים בעלי אידאולוגיה ג’יהאדיסטית קיצונית, אותם הוא מגדיר כ”דאעש-לייק”. לנוכח העובדה שמעבר לגבול ניצבת ישות המובלת על ידי מנהיגים שפרשו מארגוני טרור קיצוניים, הוא קובע כי אין מקום לדיבור על פשרות או נסיגות. ככל שסוריה מתייצבת במתכונתה הנוכחית, כך גוברת החשיבות של שמירה על נכסים אסטרטגיים.

סוגיה מרכזית נוספת שעולה בדבריו היא מערכת היחסים עם ארצות הברית, ובפרט עם דונלד טראמפ. הרב בן אשר מנתח את הדינמיקה בין המנהיגים ומציין כי למרות התלות הישראלית בסיוע ובברית האמריקנית, על ישראל לפעול בחוכמה מול אישיותו המורכבת של טראמפ. הוא מציע גישה פרגמטית של “כן אדוני הבוס” כלפי חוץ, תוך עמידה נחרצת על האינטרסים הישראליים בפועל. לטענתו, כאשר ישראל מפגינה נחישות וקובעת עובדות בשטח, הממשל האמריקני נוטה להתיישר איתה בסופו של דבר, כפי שקרה במקרים קודמים של הצהרות פומפוזיות מצד הנשיא האמריקני ששוברו או שונו לאחר מכן.

לסיכום, הרב אליהו בן אשר קורא לשינוי הפרדיגמה המדינית: במקום לראות בנסיגות כלי להשגת שקט, יש להבין שהן אלו שמערערות את היציבות. מול מציאות גיאופוליטית משתנה ומנהיגים עולמיים דומיננטיים, על ישראל להפגין עוצמה, עקביות ונחישות בשמירה על גבולותיה ועל ביטחונה.