זיו מאור מנתח את המציאות הביטחונית והמדינית בגבול הצפון, תוך הצגת תמונה מורכבת של הישגים צבאיים אל מול כשלים במערכת הפיקוד והשליטה בישראל. לדבריו, למרות הכשלים והמחיר הכבד ששילמו לוחמי צה”ל, חזבאללה נמצא כיום בנקודת חולשה חסרת תקדים, לאחר שאיבד להערכתו כ-90% עד 95% מכוחו הצבאי הממשי. הוא מציין כי בסיסי הטרור האסטרטגיים שנבנו במשך שנים, כמו “המטרו” המסיבי מתחת למבצר הבופור, הושמדו או עברו לשליטת ישראל.
במישור המדיני, מאור טוען כי המציאות בלבנון השתנתה מן הקצה אל הקצה. הוא מדגיש כי החלטה 1701 “מתה” וכי צה”ל הוא הגורם המזוין היחיד והאפקטיבי הפועל כיום בדרום לבנון. יתרה מכך, הוא מצביע על הישג חסר תקדים בכך שממשלת לבנון, למרות האיסור החוקי אצלה על מגע עם ישראל, מנהלת שיחות שבהן מונחת ההנחה שלצה”ל יש היתר לפעול על אדמתה. לדידו, מדובר בתקדים מדיני המעניק לגיטימציה ארוכת טווח לפעולה ישראלית בעומק לבנון ללא צורך באישור מיוחד בכל פעם מחדש.
לצד ההישגים, מאור מותח ביקורת חריפה על מה שהוא מכנה “נקודת התורפה האסטרטגית” של ישראל: היחסים בין הדרג המדיני לדרג המבצעי. הוא יוצא נגד התבטאויות של בכירים בצה”ל, כמו הרמטכ”ל, בנוגע לחתירה להסדרים מדיניים, וטוען כי קביעת יעדים כאלה חורגת מסמכותם. לשיטתו, הממשלה צריכה להפגין יד קשה יותר מול מה שהוא מגדיר כ”חתרנות” של הפקידות והדרג הצבאי, ולפעול ל”אילוף” של גורמים אלו כדי להבטיח שהדרג המדיני הוא זה שמכתיב את המדיניות והחזון, הכולל לדבריו גם שאיפה לשחרור שטחים שהם חלק מנחלת האבות.
