גיל סמסונוב משרטט תמונה מדאיגה של הפוליטיקה הישראלית, תוך שהוא מחבר בין תהליכים עכשוויים בתוך מפלגת השלטון לבין שורשים היסטוריים עמוקים של שנאה פוליטית. סמסונוב מצביע על כך שהשנאה בין ימין לשמאל בישראל אינה תופעה חדשה, אלא כזו שליוותה את המפעל הציוני עוד משנות ה-30 וה-40. הוא מזכיר כיצד בן גוריון כינה את ז’בוטינסקי “ולדימיר היטלר” ומתאר תקופה של אלימות פיזית קשה, החל ממכות בראשון למאי, דרך הסגרת לוחמי אצ”ל ולח”י לבריטים בתקופת ה”סזון”, ועד לטרגדיה של אלטלנה ורציחות פוליטיות בדם קר. לטענתו, למרות שהעם ברובו אוהב את המדינה וחושש ממלחמת אחים, קיימים בישראל יסודות של “זורעי שנאה בזדון” המבקשים ללבות את האש בכוונה תחילה כדי להוביל לעימות פנימי.
במקביל לניתוח ההיסטורי, סמסונוב בוחן את הנעשה בתוך הליכוד ומזהיר מפני שחיקה באיכות הנבחרים. הוא מתייחס למהלכים פוליטיים של מקורבי נתניהו, אותם הוא מכנה “תרגיל מבית היוצר”, שנועד להבטיח שבעה שריונים ברשימה, מהלך חסר תקדים לדבריו. סמסונוב מבקר בחריפות את הרשימה הנוכחית של הליכוד וטוען כי בעוד שיש בה קומץ של חברים ראויים ומצוינים, רבים אחרים אינם ראויים לכהן כחברי כנסת. הוא קורא להצנחת כוחות חדשים המבטאים את “דור המלחמה” ומפציר במתפקדים להפסיק להצביע על בסיס קשרים אישיים, אירועים חברתיים או ביקורי בית, ובמקום זאת לבחור במי שבאמת ראוי להוביל את המדינה אל מול האתגרים הגדולים של הדור.
