ד”ר צבי סדן, מנתח את מה שהוא מכנה “בדיית הטרור היהודי” וטוען כי מדובר בנרטיב מומצא שנועד לשרת מטרות פוליטיות ואידיאולוגיות. לדבריו, המושג “טרור יהודי” אינו משקף מציאות עובדתית אלא הבניה תקשורתית ומשפטית המבקשת ליצור איזון מלאכותי בין הטרור הפלסטיני לבין פעולות של יהודים, ובכך להוביל לסיום השליטה הישראלית ביהודה ושומרון.
סדן מתמקד בפרשת כפר דומא ובהרשעתו של עמירם בן אוליאל כדוגמה מרכזית לשימוש בנרטיב זה. הוא מעלה ספקות קשים לגבי הליך החקירה, מציין את השימוש ב”חקירות צורך” (עינויים) וטוען כי המטרה סומנה מראש על ידי המערכת הפוליטית והמשפטית עוד לפני בירור העובדות. הוא מזכיר את הצהרת הנשיא דאז, ראובן ריבלין, על כך ש”בני עמי בחרו בדרך הטרור”, ורואה בכך הרשעה מוקדמת שהכתיבה את המשך התהליך.
סדן מבחין בין פשיעה לאומנית לבין טרור, וטוען כי המניע ה”גזעני” המיוחס למתיישבים הוא חלק מהנרטיב המנסה להציג את ישראל כמדינה קולוניאליסטית. לשיטתו, פעולות רבות המוגדרות כ”טרור יהודי”, כגון השחתת רכוש או כתובות נאצה, צומחות מתוך תחושת הפקרה של המתיישבים וצורך בהגנה עצמית מול איומים יומיומיים, זכות שהמדינה לטענתו שוללת מהם.
לסיכום, ד”ר סדן מזהיר כי הפצת הנרטיב הזה על ידי מנהיגים ישראלים בעולם גורמת נזק אסטרטגי אדיר למדינת ישראל. הוא משווה את ההאשמות הללו לעלילות אנטישמיות היסטוריות וטוען כי מדובר בנזק חסר תקדים שחמור בהרבה מכל פעולה בודדת המיוחסת לאותם “ארגוני טרור מדומיינים”. לדבריו, מדובר במאבק אידיאולוגי פנימי שבו חלקים מהחברה הישראלית פועלים נגד האינטרסים של המדינה עצמה.
