בזמן שקטאר מנסה למצב את עצמה כמתווכת הבלתי מעורערת של המזרח התיכון, מומחים מזהירים כי המשחק הכפול שהיא מנהלת מול איראן מתחיל לגבות מחיר כבד. אוהד מרלין, בשיחה בערוץ TOV משרטט תמונה מורכבת שבה המדינה הקטנה מהמפרץ, ששימשה במשך שנים כ”פרוקסי כלכלי” של טהרן, מוצאת את עצמה לפתע תחת הכוונת של פטרוניתה.
לדברי מרלין, המודל הקטרי התבסס על היותה צינור להעברת כספים ומשאבים עבור איראן, במיוחד דרך ניצול שדות הגז המשותפים. היתרון עבור המערב היה ברור: ניתן לרכוש גז מקטאר ללא חשש מסנקציות, בעוד שבפועל, חלק משמעותי מהרווחים זורם ישירות לכיס האיראני. הקטארים, כך נראה, חיו בתחושת חסינות מוחלטת, מתוך אמונה שהתלות הכלכלית והתפקיד הדיפלומטי שהם ממלאים יגנו עליהם מפני תוקפנות איראנית.
אולם, המציאות בשטח הוכיחה אחרת. מרלין מצביע על כך שאיראן לא חסה על קטאר ותקפה גם אותה, כולל פגיעה בתשתיות בשדות הגז המשותפים. המטרה האיראנית ברורה: יצירת לחץ מקסימלי על וושינגטון כדי לעצור את הפעילות הצבאית של ישראל באזור. במאזן האינטרסים של המשטר בטהרן, ההישרדות הלאומית גוברת על כל מערכת יחסים אזורית, תקינה ככל שתהיה.
הדילמה של מדינות המפרץ, כפי שמתאר מרלין, היא עמוקה. בעוד שישראל דוחפת בחדרים סגורים לפתרון שורשי ,החלשת המשטר עד להפלתו, מדינות כמו ערב הסעודית וקטאר חוששות מקריסה שתביא בעקבותיה גלי פליטים וחוסר יציבות שיאיים על שלטונן שלהן. במקום לאמץ את המסקנה המתבקשת על רשעותו של המשטר, הן בוחרות במדיניות של הכלה, גם כשהן רואות שהיא אינה מונעת את ההתקפות עליהן.
לסיכום, דבריו של מרלין מדגישים את השבר באסטרטגיה המפרצית. בעידן שבו איראן מוכנה להקריב אפילו את השותפות הכלכליות הקרובות ביותר שלה לטובת מטרותיה הפוליטיות, קטאר עומדת בפני מציאות חדשה ומסוכנת: היא כבר לא רק המתווכת, אלא גם אחת המטרות בלוח השחמט המדמם של המזרח התיכון.
