דורון כהן, עורך “מעריב”, בניתוח פוליטי חד ומפוכח לגבי האפשרות להקמת ממשלת אחדות והדינמיקה בין הפוליטיקאים לכלי התקשורת. כהן משרטט קו ברור המבדיל בין הטקטיקה הפוליטית לבין המציאות בשטח, כשהוא מתמקד בדמותו של גדי איזנקוט ובאסטרטגיה הנדרשת מצד בנימין נתניהו.
לדברי כהן, גדי איזנקוט נמצא במלכוד פוליטי שאינו מאפשר לו להצטרף לממשלת אחדות עם נתניהו, גם אם היה מעוניין בכך באופן אישי. כהן טוען כי איזנקוט הוא “יציר של התקשורת”, שבנתה אותו ורוממה אותו לממדים הנוכחיים על בסיס האג’נדה של “רק לא ביבי”. התקשורת, שאותה מכנה כהן כסוכנת של איזנקוט, מעניקה לו יחסי ציבור אינטנסיביים, אך באותה מידה היא זו שתפיל אותו ברגע שינסה לחבור לנתניהו, בדומה לגורלו הפוליטי של בני גנץ בעבר. לשיטתו, איזנקוט מודע היטב לכך שחבירה לנתניהו תהווה את סיום דרכו הציבורית.
מנגד, כהן מציע לנתניהו לאמץ טקטיקה תקשורתית עקבית שבה הוא קורא לממשלת אחדות ללא הרף, לפני הבחירות וגם לאחריהן, מעל פודיום הניצחון. המטרה של קריאה זו אינה בהכרח להשיג אחדות, אלא לייצר לגיטימציה ציבורית. כאשר איזנקוט או גנץ ישיבו בשלילה, נתניהו יוכל לומר לציבור ולעולם: “אני רציתי אחדות, הם אלו שסירבו”. פעולה זו נועדה לנטרל את הביקורת הצפויה על הקמת ממשלה עם גורמים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ’.
כהן מדגיש את המורכבות החברתית בישראל ואת כוחה של התקשורת בקמפיינים המציגים את בן גביר כדמות שאינה לגיטימית לממשלה. לכן, הקריאה לאחדות היא “כלי” הכרחי עבור נתניהו כדי לצלוח את הקמפיין השמאלי ולבנות ממשלה בעלת תוקף ציבורי. בסיום דבריו, כהן מציין את הקמפיין האפקטיבי של תקשורת השמאל ואת האתגר הניצב בפני סמוטריץ’ בשימור כוחו האלקטורלי אל מול דינמיקות אלו.

















