הפילוסוף האתאיסט אחיה יצחקי מציג ניתוח פילוסופי-היסטורי מעורר מחשבה, ומצביע על פער תהומי ועקרוני בין תפיסתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי”ה) לבין זו של בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק. לדבריו של יצחקי, בעוד שהאב פעל מתוך מחויבות עמוקה לציונות המעשית וההיסטורית, בנו הוביל גישה שאינה ציונית במהותה, השואפת להמיר את מדינת ישראל למדינת הלכה בעלת יעד משיחי מיידי.
יצחקי מסביר כי הראי”ה קוק ראה בתנועה הציונית מענה הכרחי ומציאותי להצלת העם היהודי מגלות בת אלפיים שנה, ולכינונו מחדש כקיום לאומי נורמלי. מתוך מודעות להתנגדות הגורפת של הזרם האורתודוקסי לתנועה הציונית, התנגדות שלא נפתרה על ידי גישתו הפוליטית של הרב ריינס, בנה הראי”ה מסגרת תאולוגית-אמונית ייחודית. תכליתה של משנה זו הייתה לשלב את המעשה הציוני החילוני בתוך עולם האמונה הדתי, ובכך לגייס את הציבור האורתודוקסי לתמיכה במפעל הלאומי.
לעומת זאת, טוען יצחקי, ההבדל בין האב לבנו אינו מתמצה בפרשנות דקה, אלא מגלם שינוי מגמה מהותי: מעבר מראיית הציונות כתנועה לאומית חיונית להצלת העם, לתפיסה השואפת להגשמת משיחיות “כאן ועכשיו” ולשינוי אופייה הבסיסי של המדינה.
