עו”ד מיכאל דבורין מנתח את התנהלותם של מועמדים פוליטיים המכונים על ידו כנרקיסיסטים, אשר לדבריו בוחרים להתעלם מהנתונים בשטח ומהסקרים באופן עקבי. דבורין מצביע על דפוס פעולה שחוזר על עצמו כמעט בכל מערכת בחירות, שבו נולד מועמד הסבור כי הכללים הרגילים אינם חלים עליו וכי הסטטיסטיקה היא רק המלצה בלבד. בשיחה הוא מדגיש כי הדבר מוביל לפגיעה ממשית בגוש הימין.

דבורין טוען כי מדובר במרוץ חסר סיכוי הפוגע בתוצאות הסופיות של הגוש. לדבריו, אלו הם אנשים שאמורים לדעת לקרוא את המפה הפוליטית, את הסקרים, את עמדות הפעילים ואת השיח ברשתות החברתיות, ובכל זאת הם ממשיכים לפעול נגד כל הגיון פוליטי מקובל. כדוגמה למקרה כזה, מציין דבורין את עופר ווינטר, שלטענתו לא הבין כי הרקע הצבאי שלו לא מקנה לו יתרון אוטומטי בפוליטיקה הישראלית.

דבורין השווה את התנהלותו של ווינטר לפעילים שהיו מתנהגים בזהירות רבה יותר בתוך חנות חרסינה. לדברי דבורין, העבר הצבאי דווקא פעל לרעתו, שכן המערכת ההיררכית שאליה הוא רגיל מנעה ממנו להקשיב לאחרים וללמוד את כללי המשחק הפוליטיים החדשים עבורו. העיסוק המרכזי של דבורין הוא בשאלה כיצד למנוע את אובדן הקולות שחווה גוש הקואליציה.

הוא מזכיר את ההצבעה הערבית כגורם שהשפיע משמעותית על התוצאות, אך מדגיש כי אובדן המנדטים של מפלגות ימין קטנות שלא עברו את אחוז החסימה היה יכול להיות מנוצל אחרת. הוא מציין כי לו היה הגוש מגיע ל-56 או 58 מנדטים, המצב הפוליטי היה שונה לחלוטין. הפתרון שמציע דבורין הוא הקמת מפלגת ליכוד רפובליקנית רחבה, שתכיל את כל זרמי הימין תחת קורת גג אחת.

לפי חזונו, ברגע שתקום מסגרת פוליטית רחבה כל כך, לא תהיה עוד לגיטימציה למועמדים עצמאיים לנסות ולהקים מפלגות ימין קטנות נוספות. דבורין נותן כדוגמה את ארצות הברית, שם התקבעו שני מחנות פוליטיים גדולים שמונעים הקמת יוזמות קטנות חסרות סיכוי. בסיטואציה כזו, יופעל לחץ ציבורי כבד על מי שמכונה על ידו כ”פיינשמיקרים”, שלא מתאים להם לחיות תחת מסגרת אחת, להשתלב בתוך המפלגה הגדולה במקום לאבד קולות יקרים לימין.

דבורין מסכם כי מדובר בתהליך שבו יש להפיק לקחים לקראת הסיבובים הבאים, שכן המציאות הפוליטית מחייבת התנהלות אחרת כדי למנוע את פיצול הקולות שמוביל למסקנות פוליטיות עגומות.