פרופ' דן שיפטן, מרצה בכיר בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה וראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי, בראיון לאלעזר שטורם על בעיית הפלסטינים. האם יש פתרון באופק לסכסוך המתמשך?
לדבריו, "לרוב הבעיות הרציניות של המין האנושי אין פתרון" – אפשר להפחית את חומרתן אך לא למגר אותן כלל. לכן הוא מציע להחליף את המילה "פתרון" ב"מענה" וב"התמודדות".
לפלסטינים היו הזדמנויות לקבלת מענה; הוצעה להם בעבר מדינה אך הם שללו זאת כמו כל פשרה היסטורית אחרת.
מהי הסיבה למבוי הסתום בסוגיה הפלסטינית?
כל תנועה לאומית מתחילה עם תדמית של צדק היסטורי, אז היא נפגשת עם המציאות ועם קבוצות בעלות תפיסות מנוגדות, מה שלרוב מוביל לפשרה המאפשרת לכל הצדדים לחיות איתה בשלום. לדברי שיפטן, הפלסטינים הם "מקרה יחודי של חברה שיש לה אובססיה עם הצדק ההיסטורי וארגז הכלים שלה מאוד מוגבל לאלימות, לבכיינות, לדחיית כל הסדר וליכולת לגייס אחרים שילחמו בשבילם". אין שם למעשה כל מימד העוסק בבניית אומה ובפיתוח החברה אלא עיסוק מתמיד שכל עניינו השגת צדק היסטורי שמשמעו – חיסול מדינת ישראל.
בפועל, הפלסטינים יודעים שהם החלשים במאזן הכוחות, אך אינם מוכנים לשחרר את "האובססיה" – מה שמשאיר אותם ואותנו תקועים. דבר זה, לדבריו, אמנם מזיק לנו אך בשבילם מדובר בקטסטרופה שלא נראה שאכפת להם ממנה.
על פי פרופ' שיפטן, הידברות אינה הפתרון: "אין עם מי לדבר, לא היה עם לדבר וגם לא יהיה עם מי לדבר". לכן, לטענתו, יש להתנתק מהם חד צדדית בשביל להגן על עצמנו.
עוד מתייחס שיפטן לכישלון הסכמי אוסלו, ועונה האם ניתן לצאת מהפלונטר שהם המיטו על מדינת ישראל?
לטענתו, אוסלו – שהוא רעיון אירופאי – נידון מראש לכישלון. הוא מדגיש את חשיבות הצעד של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, בקמפ דיוויד לתיקון ה"איוולת" כשחתר להבין מהי המטרה הסופית של הפלסטינים במקום לחתום על הסכמי ביניים נוספים.
פרופ' שיפטן אינו תולה תקוות בשינוי יחסי ערביי ישראל למדינה. הוא מציע ללמוד מהיחסים הפנים-ערביים במדינות סביבנו ובשכונות הערביות באירופה – שתמיד מלווים באלימות וטוען כי אינו מצפה שהם יתייחסו בצורה טובה יותר ליהודים מאשר לבני עמם.
האם, בכל זאת, יש מקום לאופטימיות ביחסו של העולם הערבי לפלסטינים?
מדוע, לדעת שיפטן, ההתנתקות הישראלית המוחלטת מעזה הייתה צעד נכון ומהי תגובתו לכאב האנשים שגורשו מביתם?
צפו בראיון המלא שלו לאלעזר שטורם.
