אליהו בן אשר מנתח את הכשלים האסטרטגיים שמנעו ממחנה הימין להשיג את הרוב המיוחל של 61 מנדטים, ומצביע על כך שהבעיה העיקרית לא הייתה רק אובדן קולות סביב אחוז החסימה, אלא משבר עמוק של חוסר ייצוג. לדבריו, הגעה לרף הרוב הייתה אפשרית אילו המחנה היה מגיע לקלפי בצורה מאורגנת ומתמודד ישירות עם תחושת הניכור של פלחים נרחבים בציבור.
כדוגמה לכך מציג בן אשר את המקרים של וינטר ולייטנר; ההחלטה שלהם לרוץ עד הסוף נבעה מביקוש אותנטי מצד קהלים רחבים שחשו שאינם מקבלים מענה במפלגות הקיימות. במגזר החרדי, למשל, שורר בלבול ומאבק פנימי חריף, כאשר רבים מחפשים אלטרנטיבה ומרגישים שהמפלגות המסורתיות אינן מייצגות אותם עוד, מה שהוביל ישירות לירידה באחוזי ההצבעה החרדיים.
בן אשר טוען כי אילו אותם קהלים בימין ובציבור החרדי היו זוכים לאופציה פוליטית בעלת סיכוי ממשי לעבור את אחוז החסימה, קואליציית ימין־חרדים הייתה מגיעה לרוב, גם אם בקושי רב לנוכח שיעורי ההצבעה הגבוהים בחברה הערבית. בפועל, המפלגות שלא עברו עלו לימין באובדן של מנדט וחצי עד שניים. אף שתופעה דומה של אובדן מנדטים התרחשה גם בגוש המרכז־שמאל, חלוקת המנדטים העודפים שנוצרה חיזקה דווקא את המפלגות הערביות, על חשבון הקולות היהודיים שירדו לטמיון מתחת לאחוז החסימה.
