המשכן והמקדש

השבת אנו חותמים את פרשיות המשכן. התהליך שהחל מהציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והמשיך באיסוף מחצית השקל והנדבות הנוספות – הגיע לשיאו בסוף פרשתנו: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

עם זאת ניכר לעין ההבדל שבין שני הביטויים "מקדש" שעמו התחלנו את הציווי לבין הביטוי "משכן" שחוזר על עצמו שוב ושוב. חז"ל עמדו על כך ואמרו ש"מקדש אקרי משכן" ו"משכן אקרי מקדש" (עירובין ב, א) – ועדיין אין מדובר בזהות מוחלטת.

בשם ה"אבני נזר" מובא הסבר לפיו המקדש והמשכן מציינים שני רעיונות שונים הכלולית בבית הזה: ה"מקדש" –  הוא המבנה שנועד להתקבצות כל ישראל לעבודת האל, וה"משכן" הוא תיאור של מקום השראת שכינה (שם משמואל ויקרא תרעו). ה"מקדש" מבטא את המבנה המוקדש למטרתו, והמשכן מבטא את התוכן הרוחני בעצמו. ממש כמו גוף ונשמה. המקדש הוא הגוף המהווה כלי לנשמה והמשכן היא הנשמה, השכינה, המחפשת להתגלות באופן ממשי.

בעולם האלילי לכל העמים היה מקדש

כידוע המקדש הוא לא "המצאה ישראלית". לכל הדתות העתיקות היו מקדשי-אליל, ששמשו להתקבצות המאמינים לעבודת אלוהיהם. גם לעובדי האלילים היו קורבנות, גם שם הדם התקדש והיו כהני-דת. יתר על כן: יש דמיון חיצוני לא-מבוטל בין מקדשי האליל שהיו באזור אגן-התיכון לבין מבנה המקדש היהודי. בספר "בית המקדש וארמון שלמה – מבט חדש לאור הארכיאולוגיה" (פרק 4) מובאים דוגמאות לדמיון בין העמודים שהיו במקדשי האליל לעמודי "יכין" ו"בועז" שבמקדש ה' הישראלי. כך גם לחמש-עשרה המעלות שהיו בין עזרת הנשים לעזרת ישראל יש דמיון בבתי הפולחן של עבודה זרה. מבחינת ה"מקדש" החיצוני – הבית המיועד להתקבצות ולעבודת האל – יש מקום להתבלבל ולסמן את קווי הדמיון שבין ישראל לאומות העולם.

https://tovnews.co.il/%d7%91%d6%b5%d6%bc%d7%99%d7%9f-%d7%94%d6%b7%d7%a9%d6%b4%d6%bc%d7%81%d7%99%d7%98%d6%b4%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%aa%d7%91%d7%95%d7%a0%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%a0%d7%99%d7%aa-%d7%91/

המשכן הוא היסוד לשכינה המלווה את עם ישראל

אך כאן מגיע עניין ה"משכן" – התוכן, הרעיון, הנשמה. "כל מקום שגלו ישראל – גלתה שכינה עמהם". השכינה היא "בתוכם" – בתוך כלל ישראל בכל מקום שהם. השכינה, ההשגחה האלוקית המיוחדת, מלווה את עם ישראל בכל מקום ובכל זמן, בין בארץ ובין בגלות. השכינה היא המוטיבציה העמוקה שלנו לשאוף לחיי אמונה, לעבודת ה' בכל מצב, להתמדה גם בשלבים קשים של חורבן, והיא מעוררת בנו כיסופים וצפייה לגאולה ולקיבוץ גלויות.

לכן לאורך הגלות היינו ללא מקדש, אך היינו עם שכינה. כל עבודת ה' שלנו השתנתה מעבודת קורבנות לעבודה שבלב. "נשלמה פרים" – על ידי "שפתינו".

לעומת עובדי האלילים שהיו תלויים במקדש, ועם חורבן מקדשיהם התבטלה דתם והתפזרו מאמיניהם –  האמונה היהודית יודעת גם לצפות למקדש גם בלי מקדש ממשי. היכולת להיות "מצפה לישועה" משקפת את הנטייה הרוחנית היהודית הנקייה מכל הגשמה ומקעקעת את הדמיון החיצוני למקדשי האליל. ההיסטוריה היהודית הוכיחה שמוטיבציית האמונה שלנו אינה "חיצונית" ואיננה תלויה במבנה הגשמי כאומות העולם.

ממילא מובן, שהמקדש האלילי שונה לגמרי מהמקדש היהודי. הראשון משקף אמונה גסה ותלוית-חומר, והאחרון הוא הלבוש והגילוי של השכינה הרוחנית. ההשקפה הרואה בבית המקדש ועבודת הקרבנות היהודית ברבריות וגסות – נתקעת בהשוואה החיצונית של היהדות והאליליות, ומתעלמת מכך שהעם היהודי הוכיח לאורך אלפיים שנה שנקודת החיים שלו מתחילה ממקום אחר, רוחני, עדין ואצילי.

רוחות מלחמה

רעיון זה רלוונטי גם בהקשר של מלחמות ישראל.

כולנו רואים את האכזריות שבמלחמת רוסיה-אוקראינה, את תאוות הרצח, הגסות, הגאווה והפראות. פעמים שגם העם היהודי במדינת ישראל נזקק לצאת למלחמה, והחשש מתגנב ללב, שמא גם אנו במלחמותינו רוכשים מידות רעות, אכזריות ושנאה. שמא גם אנחנו מתנהלים בגסות וברבריות מול האוכלוסייה הערבית. אולי בעצם אנחנו מושחתים שלא חוששים להתעלל בחסרי ישע. אכן, באופן חיצוני אפשר להשוות בין תמונות הטנקים בקייב לתמונות הטנקים הישראלים בג'נין. אפשר להצמיד זה מול זה את מראות ההרס של הבתים בחסרון למראות הבתים בעזה אחר ההפצצות האוויריות של צה"ל.

אך לא היא. ההשוואה בין תמונות ומראות היא שטחית. רוסיה – כמו אומות רבות אחרות – לא חוששים להיות אכזרים על רחמנים. אמנם גם צה"ל יודע להפציץ, והוא עושה ויעשה זאת בכל עת שניזקק לכך. אך המוטיבציה שלנו שונה לגמרי. החינוך היהודי הוא חינוך של אהבה. אהבת ישראל, אהבת אדם, רצון להטיב. אהבת ה' שלנו – היא אהבת בורא העולם ומנהיגו. לכן אצלנו "אוהב את המקום – אוהב את הבריות" (אבות ו, א). כל המלחמות שצוונו עליהן בתורה הן מלחמות על העמדת הטוב והצדק – כנגד הרוע והרעים. לכן צוונו בכל המלחמות לפתוח בקריאה לשלום, הכולל הסכמה של עובדי האלילים ואפילו עמלק – לעזוב לחלוטין את דרכם הרעה (הלכות מלכים ד, א). אכן – מלחמה על הטוב והצדק כוללת גם אכזריות. אך זהו רק המבנה החיצוני. בתוכנו אנחנו רחמנים בני רחמנים. רק זו ידענו שכל המרחם על אכזרים אף הוא אכזרי על רחמנים.