לאחר מעשה פנחס, שהרג את נשיא שבט שמעון ואת בתו של מלך מדין ובכך הביא לקץ המגיפה בעם ישראל, פנחס מקבל את החותמת מהקב"ה ובכך סולל את דרכו להיות כהן גדול למרות שהרג נפש (כהן שהורג, אסור לו אפילו לשאת כפיים).
בהמשך הפרשה אומר הקב"ה למשה שהגיע זמנו למות. משה רבנו מתגלה כאן במנהיגותו המדהימה, רגע לפני מיתתו מה שמדאיג אותו, הוא מציאת מחליף ראוי להנהיג את עם ישראל. "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה. אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה".
הקב"ה משיב לו שייקח את העוזר שלו, יהושע בן נון והוא יהיה המחליף אחרי מותו, להנהיג את עם ישראל בכניסה לארץ.
מדוע הקב"ה לא בוחר במנהיג מוכח שכמה פסוקים לפני, ראינו את גבורתו ואת נחישותו שהובילה לעצירת המגיפה בעם ישראל? למה פנחס לא נבחר להיות היורש של משה רבנו? פנחס פעל בצורה אימפולסיבית/ רגשית שהייתה נכונה לאותו זמן ומקרה אך לא כמנהיג לאורך זמן ובזמני שגרה ורגיעה. מנהיג כדוגמת פנחס, לא טוב שיהיה לעם ישראל. צריך מנהיג עם קור רוח, שיקול דעת והרבה אורך רוח מול עם ישראל.
ילקוט שמעוני על התורה, מבאר מה הכוונה "איש אשר רוח בו". פירוש "שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, איש אשר רוח בו שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן, וסמכת את ידך עליו שיתברך תלמידו על ידך".
יהושע בן נון נבחר ע"י הקב"ה כי יש לו את ה"רוח" שמציין משה רבנו. מכאן למדנו עוד תכונה ראויה שצריכה להיות למנהיג והיא לדעת להתנהל מול כל אחד ואחת ולהסתדר מול הקפדנים ומול המתונים.
המלבי"ם מחדד את דרישות משה לתפקיד ההנהגה שהיו כאמור ביהושע בן נון.
"אשר יצא לפניהם – וההנהגה הזאת תחלק לשתים: [א] בעת שיצאו לחוץ ללחום עם אויביהם שיצא לפניהם. [ב] בעת שישובו אל בתיהם שאז צריך להנהיג ההנהגה הפנימית לעשות משפט בין אדם לחברו וכדומה".
"ואשר יבא לפניהם – והנהגות האלה יהיו בשתי פנים: [א] בעת שהעם נכנעים אל השופט ונמשכים אחריו ברצון. [ב] בעת שאינם שומעים ברצון וצריך להכריחם ע״ז בכח הזרוע".
במילים אחרות, צריך מנהיג שיודע לווסת בין הרגש לשכל. לדעת מתי להיות תקיף ונחוש ומתי להיות סבלן ובעל אורך רוח.
