בשנתיים האחרונות אני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על ירושלים. לכאורה פשוט, כי החלטנו לעבור לירושלים, ואני רציתי שכל פרט בעיצוב הבית יבטא את הירושלמיות הזו. עדיין מחפשת ציור של בית המקדש שיבטא את מה שאני מרגישה. לשאלות "מה יש לכם בירושלים" שנשאלנו למראה זוג שעובר דירה ללא משפחה בעיר הקודש, הגבנו שיהודים תמיד רצו לגור בירושלים. אנחנו מגשימים חלום של דורות, מה השאלה בכלל.
אנו הצעירים החב"דיים, החיים כבר שני דורות עם הכותל וירושלים השלמה בידינו, לא מכירים מספיק בגודל הנס ולא מתרגשים. ירושלים היא עוד עיר עם טיולים ופקקים, הכותל מופיע כאחד מארבעת אתרי הקודש בתעודת "יש לי אות בספר תורה" שעיצב הרבי, מבקרים בכותל פה ושם להתפלל, וזהו, זה רגיל. מדברים על הבעיות, על ערביי מזרח ירושלים, על פולמוס הלכתי סביב עליה להר הבית, ושוכחים להתרגש מעצם הדבר העצום הזה שהקדוש ברוך הוא איפשר ונתן לנו במלחמת ששת הימים, לשוב לציון, להר ה'. זהו מאורע בקנה מידה תנכ"י, עצום, וההתעלמות ממנו תמוהה ביותר.
האמת היא שזה טבע האדם, להתרגל ולשכוח את הטובה הגדולה. ולכן אנו זקוקים לציון יום מיוחד להודאה ושמחה. הלל או לא הלל, זו לא הנקודה. אנשים כמוני בדור שאחרי הניצחון, שלא חיו את האימה בימי ההמתנה, שלא הרגישו איך מדינות ערב עומדות להשלים את השואה, שלא ראו איך מכינים 30,000 קברים כי זו התחזית למלחמה, ואת הפער העצום בניצחון מהיר ומוחץ של האויב- זקוקים ליום שבו נציין זאת. עם טקס, או כנס, או התוועדות שבה נשב ונדבר על גודל הנס, על ההצלה מהשמדה, על זה שנתן ה' חתת אלוקים על העמים סביבינו. זו המטרה של קביעת ימים חגיגיים, וכשנמנעים ממנה באופן כה גורף עלולים להגיע ל"שמנת עבית כשית" והתעלמות מאחד הגילויים הכי מדהימים של אהבת ה' לעם ישראל בדור האחרון. לא משנה איך נקבע את היום הזה ובאיזו צורה נחגוג, העיקר הוא שצריך יום, לציין ולחגוג. חולצה לבנה, התוועדות, לפחות כמו שחוגגים בכל הימים טובים של לוח השנה החב"די.
כשמגיע ה' באייר אנו מצטטים את מכתב הרבי על כך שיום זה אינו ניצחון אלא אדרבה החלה בו מלחמה, ואם כבר היה ראוי לחגוג את יום כ"ח אייר שבו באמת ניצחנו וכבשנו את ירושלים עיר הקודש, אבל כשמגיע יום ירושלים לא מציינים גם אותו. הרבי אמנם מסתייג גם בקשר ליום ירושלים מקביעת יום טוב חדש על ידי הרבנות הראשית באמירת הלל עם או ללא ברכה, אך מציין שניתן ללמוד מהנחיות הרבי הריי"צ לי"ב תמוז כיצד חוגגים מועד כזה:
"אמנם זהו רק לענין שיתבוננו בחסדי המקום שעשה להם . . אבל לא יום טוב כפשוטו. וכן גם בנוגע לחג הגאולה י"ב תמוז, … שיעשו התוועדות להתעוררות והתחזקות בהפצת התורה והיהדות, ולהפיץ את זה בכל אתר ואתר – שבזה מתבטאת ההודאה, ועל דרך זה הוא גם בנוגע למאורעות שארעו לאחרונה (כלומר הניצחון במלחמת ששת הימים)"(הרבי מליובאוויטש, שבת פרשת מסעי תשכ"ז)
בפועל, גם את המינימום הזה לא עושים. לרוב לא מציינים את היום במערכת החינוך החב"די, וחבל. כוח האינרציה גרם ליום הזה להתעלמות מהיום הזה כמו במערכת החינוך החרדית. מדובר בניתוק מאירוע משמעותי לעם ישראל וכמוהו כניתוק מעם ישראל ומניסיו של הקדוש ברוך הוא עצמו. אם כועסים על ההנהגה החילונית דאז שהתעלמה מיד ה' ואמרה "כוחי ועוצם ידי", לא ייתכן שנתעלם בעצמינו מניסי ה' ביום זה.
בנוסף, כפי שהרבי עצמו מציין, תחושת הרוממות של אחרי מלחמת ששת הימים מהווה הכנה ראויה למתן תורה, כיוון שהמאורע איחד את כל העם, "כאיש אחד בלב אחד"; מן החילונים בקיבוצים שכינו את עצמם לפני כן "כנענים", ועד ליהודי ברית המועצות הרדומים שלפתע החלו להגיש בקשות עליה ארצה. העם כולו התעורר למראה תמונות הר הבית והצנחנים בכותל, באופן שאינו ניתן להסבר רציונלי, אפילו הרפורמים הכירו פתאום בשייכות שלהם לארץ ישראל, פתאום הם לא רק אמריקנים בני דת משה. ירושלים, יראה שלמה, עוררה את נקודת היהדות בעם כולו, ואין הכנה טובה מזו לקבלת התורה בחג השבועות.
"לכאורה מדובר אודות קיר ישן חרב… ובודאי ישנם בנינים יפים ואסטרטגיים יותר ממנו, ואם כן, היה צריך להיות הסדר, שאלו שמתפללים, ילכו ל"כותל המערבי", ואילו אחרים, ילכו לחפש ולמצוא בנינים עתיקים שהשאיר ה"גרגשי" כשברח לאפריקא!…
ולפועל ראו עתה שאצל כולם מתבטאת החשיבות של ארץ ישראל – ב"כותל המערבי" (הרבי מליובאוויטש, תורת מנחם חלק נ' עמוד 52)
בתורת החסידות ישנה לעיתים תחושה שהמפלגתי גובר על הלאומי. לא במובן של מפלגות בכנסת, אלא במובן של אירועי החסידות שלנו הגוברים על עניינים כלל יהודיים. הקשר של יהודי לרבו ולבית המדרש שלו הוא חשוב ונצרך ואף קיבל מקום של כבוד כעליה לרגל אל רבו. אולם אל לו לקשר זה לבוא על חשבון או חלילה כתחלופה למקום אשר בחר ה', מידרג הקדושה כפי שמופיע בתורה שבכתב ושבעל פה: ארץ ישראל קדושה מכל הארצות, וירושלים מכל ארץ ישראל, ולמעלה מכך הר הבית, וכן הלאה עד לקודש הקדשים. ונסיים בדברי הרמב"ם:
אַף עַל פִּי שֶׁהַמִּקְדָּשׁ הַיּוֹם חָרֵב בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ, חַיָּב אָדָם בְּמוֹרָאוֹ כְּמוֹ שֶׁהָיָה נוֹהֵג בּוֹ בְּבִנְיָנוֹ-"אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" מַה שְׁמִירַת שַׁבָּת לְעוֹלָם, אַף מוֹרָא מִקְדָּשׁ לְעוֹלָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחָרֵב, בִּקְדֻשָּׁתוֹ עוֹמֵד.
ועד שייבנה, מחכה במרפסת הירושלמית שלי לראותו יורד מהשמים, מתוך הודאה לה' על העיר הבנויה.
דברים ישרים וחזקים מאוד. הלוואי ונראה כבר בשנה הבאה התוועדויות לכבוד יום ירושלים אצל חב"ד יחד עם חובשי כיפות סרוגות לאחדות עם ישראל.