לפני שבועיים כתבתי כאן על תופעה שהולכת וגדלה ברחבי המדינה, שבה נערים ׳חילוניים׳ מקימים דוכני תפילין בתיכונים הממלכתיים. לתופעה נחשפתי דרך עיתון ״הארץ״. מידי פעם אני קורא את הבכי והנהי שלהם על ההתחזקות הרוחנית כדי להתעודד.
שבוע שעבר פורסם אירוע נוסף, הפעם ברמת גן. תלמיד רצה להקים דוכן תפילין נוסף, והמנהל לא הסכים, החרים את התפילין והשעה את התלמיד. אינני יודע מה היה בדיוק הסיפור בין התלמידים והמנהל, אך מה שקרה לאחר מכן היה מעניין יותר- תלמידי התיכון החילונים ארגנו תפילת מנחה מחוץ לתיכון יחד עם הנחת תפילין וחלוקה של עשרות ציציות.
אם כל כך הרבה תלמידים רוצים להניח תפילין, כנראה שצריך שם עוד דוכן. הדתיים הליברליים כמובן מיד מיהרו לגנות את התלמידים החצופים, ולהגן על המנהל הנאור. אירועים מסוג זה הם סוג של ״מבחן רורשאך ציבורי״. רורשאך היה פסיכיאטר שווייצרי שפיתח מבחן פסיכולוגי שמשתמש בכתמי דיו בצורות שונות, ועל פי תגובות המטופלים שלו לפרשנות צורת הדיו, הוא איבחן את המחלות הפסיכולוגיות שלהם.
לפי תגובות המגזרים לאירועים השונים גם אפשר לאבחן מהי תפיסת עולמם. האם כשרואים אנרכיסטים שצועקים ״דמו-קר-טיה״ וחוסמים כבישים אנשים אומרים ״כל הכבוד להם שהם נלחמים על האידאליים שלהם, איזה דור גדול״, אבל כשרואים מסורתיים שמתחצפים למנהל כדי להקים דוכן תפילין לפתע לא מדובר בדור גדול או אנשים אידאליסטיים שנלחמים על הערכים שלהם אלא על ״דתיות קדושה שיש בה אלימות״ כפי שרב ליברלי כתב בפייסבוק שלו. האם חסימת כבישים בשם הדמוקרטיה היא לא דתיות אלימה? מדוע כאשר מדובר במסורתיים שרוצים קודש דנים אותם לכף חובה, אך כאשר מדובר באנשי שמאל שקוראים לסרבנות לפתע נשלפים כל לימודי הזכות על הדור הגדול והאידאליסטי? מה קרה לעין הטובה כלפי אחינו המסורתיים?
לצערי לא מעט אנשים מסלפים את כתבי הרב קוק, כאילו כל אהבת ישראל שלו הייתה אך ורק כלפי כופרים, ואת החרדים והמסורתיים הוא ביקר ותקף, זה רחוק מהמציאות. עלינו לפתח עין טובה ולימודי זכות גם על חילונים ומסורתיים ׳חצופים׳ שרוצים קודש, גם מהם צריך ללקט ניצוצות ולהכניס את בקשת האמת שלהם לתוך מסגרת, גם איתם צריך לעשות מפגשי אחדות וקפה ומאפה. גם איתם צריך לעשות ׳הסכמות רחבות׳. ולא רק עם אלו שפוגעים במדינה ובצבא.
אסור שתודעת הקירוב ואהבת ישראל שלנו תתמקד רק במיעוט קולני שיש לו יחסי ציבור וקשרים בתקשורת. יכול להיות שהנוער בדורנו זקוק למשמעת, אך זה לא קשור לאירוע התפילין. לא ייתכן שכל פעם שיש אירוע דתי מיד מסבירים שבקשת הקודש היא הבעיה. כאילו אין לנו סיפורים ביום-יום על נוער שמדבר בצורה חצופה למנהלים ולמורים. צריך להבחין בין עיקר לטפל. העיקר הוא הנשמה של היהודי, בקשת הקודש שלו, להראות לו שהאמת שהוא מבקש נמצאת בצורה הרבה יותר גדולה ביהדות והתורה, לא להחניק את הרצון שלו להיות קשור לקודש.
הרבה פעמים מתייעצים איתי על איך עושים מפגשי קירוב. אני מסביר להם שלא צריך לחפש את הכופר הכי גדול בשכונה ולא את האנרכיסט הכי גדול בשכונה. אפשר למצוא בקלות את השכן המתעניין, החבר במילואים שמתחזק, המסורתי שמניח תפילין ואת האשה שהתחילה להדליק נרות שבת. יש הרבה אנשים ׳שקופים׳ במדינה שמסתובבים ביננו ורוצים להתקרב, ואין מי שיציע להם. אירוע התפילין שהיה ברמת גן הוא רק דוגמא קטנה להתעוררות גדולה שהתחיל בגלל מנהל שלא ידע איך להתנהל מול בקשת הקודש של התלמידים שלו.
מכירים תיכון חילוני בקרבת מקום מגוריכם שהנוער בו דורש קודש? הציעו להם לבוא לשיעור בבית הכנסת שלכם או תארגנו להם עונג שבת עם דברי תורה וכיבוד, תתפלאו כמה יגיעו.
שנזכה להאזין לתחושות הדור, לדון אותו לכף זכות ולרומם אותו.
