אבידע בכר, משרטט תמונה פסיכו-תרבותית של הסכסוך עם הפלסטינים והעולם הערבי. לטענתו, האתגר אינו רק ביטחוני או מדיני – אלא קיומי. לא מדובר בסכסוך על גבולות, אלא בהתנגשות יסודית בין תפיסות עולם.

לדבריו, החברה הערבית רואה את האדמה לא רק כמשאב או רכוש – אלא כהגדרה קיומית. הרצון לשלוט בה, להיאחז בה, ולעולם לא לוותר עליה – נטוע עמוק בתרבות. מי שנולד לתוך תפיסה כזו, אינו מחפש פשרה – אלא ריבונות בלעדית. מכאן נגזר גם היחס לישראל: לא כהתיישבות אלא כאיום על הזהות עצמה.

בכר טוען כי הנטייה הישראלית לחפש פתרונות “פרקטיים” כמו היפרדות, הסדרה או ניהול משברים – מפספסת את עומק הפער. מדובר באוכלוסייה שאינה מוכנה לקבל את נוכחותנו בארץ כעובדה לגיטימית – לא משנה כמה מים, חשמל או תשתיות נעניק לה. גם כאשר קיימת התנגדות לחמאס – היא אינה הופכת לאהדה כלפי ישראל, אלא להפך: השנאה כלפי חמאס מתקיימת בצד שנאה עמוקה עוד יותר כלפינו.

ההשלכה, לדבריו, חייבת להיות ברורה: לא ניתן לנהל את הסכסוך כאילו מדובר בבעיה זמנית או טכנית. מי שמבקש לחסל אותך – אינו פרטנר. ומי שמחנך את ילדיו לכך – אינו מחפש דו־קיום, אלא החלפה. לכן, המדינה חייבת לומר זאת בקול ברור – לעצמה ולעולם.

במקום שיח של מצפון, הצדקה או “הסברה”, מציע בכר עמדה פשוטה: זו ארצנו. לא מתוך נקמה – אלא מתוך הבנה שאין קיום אחר. הקושי הרגשי לקבל זאת – מובן. אבל ההתכחשות למציאות, מסוכנת הרבה יותר.