השבוע, בזמן חסימות הכבישים של מחאת קפלן ומטה החטופים ברחבי הארץ, יצאה הודעות דוברות מטעם ארגון ׳צהר׳ והרב אייל ורד בזו הלשון: ״אירועי ענק לא מספיקים. צריך רשימת שמות בכיס, תפילה קצרה או מעשה קטן שיזכיר לנו בכל יום שהם עדיין שם״ וכן בהמשך נכתב ״לא די באירועים דרמטיים כדי לזכור את החטופים, היהדות לימדה אותנו שזיכרון גדול נשמר דווקא באמצעות מעשים קטנים ויומיומיים״.

ההודעה הזו לא יצאה לחינם ביום של מחאות קפלן. מההודעה משמע שארגון צהר עקרונית בעד המחאות אך הן ״לא מספיקות״, ״לא די״, אלא שיש להוסיף להן זכירה יומיומית. אך גם אם נאמר שזו הייתה טעות בהתנסחות, אין בהודעה הזו שלילת האנרכיה והעבריינות אלא הכלה שלהן. היה מצופה מארגון רבנים, עם תחום אתיקה בתוכו, שיוציא אמירה אתית ומוסרית חד משמעית שאין לפגוע בחופש התנועה של אזרחי מדינת ישראל, יחד עם חולים, יולדות ומילואימניקים שתקועים בדרכים על לא עוול בכפם. היה עליהם גם לומר שההפגנות והשיתוק של שגרת החיים במדינה אינם מיטיבים עם החטופים ולא מפעילים לחץ על החמאס, אלא להיפך.

אך לא השתיקה סביב האנרכיה והעבריינות במדינה הייתה מטרידה בהודעה הזו, אלא בעיקר ההצעה שלהם – לזכור את החטופים ביום יום. לכאורה זו הצעה מאוד יפה ומוסרית. מי לא יסכים איתה? מי יאטום את ליבו מלהרגיש בצער האחר, בצער אחינו שנמקים בשבי החמאס ומורעבים?

ברצוני לתת נקודת מבט אחרת. השאלה היא: מי לא זוכר? מי לא יודע שהחטופים נמצאים בשבי? מי לא מתפלל עליהם כל יום או לפחות כל שבת? כולם זוכרים אותם כל יום. אז למי ההודעה הזו מופנית?
השאלה הנשאלת היא – מה צריך לעשות כדי להחזיר את החטופים? מי שאינו דתי ולא מאמין באלוהים ההודעה הזו אינה מיועדת לו, הם יגידו ״אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום״ ו״אל תלחשו תפילה״.
ההודעה הזו מיועדת לדתיים ומסורתיים, שבכל מקרה מתפללים לשובם של החטופים וכמו רבים, מתגייסים למילואים בעזה. מדוע להטיל עליהם תחושות אשמה שאין הם עושים די? לכן לדעתי יש כאן מסר אחר בהודעה הזו.

יש כיום ויכוח נוקב בחברה הישראלית, שלתקשורת נוח להציג רק צד אחד בו. צד אחד מדגיש ״בכל מחיר״ כולל סיכון חיילי צה״ל במבצעים להחזרת החטופים ואי התחשבות בהשלכות העתידיות, וצד שני שמדגיש גם את סיכון חיילי צה״ל, ביטחון מדינת ישראל בעתיד על ידי שחרור מחבלים רצחניים וויתור על שטחים בעזה מהם ארגוני טרור יוכלו בעתיד לתקוף את עוטף עזה שנית.

יש כאלו שמדגישים את הסכנות העתידיות שיכולות להביא טבח המונים נוסף, ויש כאלו שמתמקדים אך ורק בחיי החטופים כערך הבלעדי שיש לקחת בחשבון כאשר עוסקים בסוגיה הקשה והסבוכה הזו. בשנת 2008, כשהמשא ומתן לשחרור גופות החיילים גולדווסר ורגב הי”ד עמד לפני הכרעה ובמקביל היה בג״ץ שעסק בשחרורו של גלעד שליט – ראש תחום האתיקה של צהר, הרב יובל שרלו, התייחס לסוגיה ב-ynet במבט של תורת ישראל (״מחבלים תמורת חטופים – מהי עמדת היהדות״). הרב שרלו פותח בכך שאין לנו מסורת פסיקה מסודרת בתחום ושאין פתרון חד משמעי. לאחר מכן הוא נותן עקרונות יסוד, לפיהן יש חובה לשחרר את השבוי, גם במחיר יקר, אך מצד שני אין לשחרר מחבלים רוצחים שנשפטו. וכך הוא מסכם: ״נקודת המוצא צריכה להיות כי אנו מחויבים להשיב אותו בשלום לביתו, גם במחיר כבד. ברם, המילה “בכל מחיר” אינה יכולה להיות הצד השני של המשוואה״.

בעבר, לפי צהר היה אסור לומר את הביטוי ״בכל מחיר״. היום ככל הנראה מותר. מה השתנה? הלחץ התקשורתי. אם יש משהו שעסקת שליט לימדה אותנו, וכך גם הוחלט בוועדת שמגר, שיש לנתק קשר בין משפחות השבוי למקבלי ההחלטות כדי למנוע לחץ (למה רוצים להקים ועדת חקירה כיום כאשר לא מיישמים את ההמלצות הקודמות?). שיחרורו של הארכי-רוצח יחיא סינוואר בעסקת שליט לימד אותנו שלא רק שהמחבלים חוזרים לרצוח, יתירה מכך, הם חוזרים לרצוח ולחטוף, בידיעה שכך לעולם לא נחסל אותם, ותמיד נעשה איתם עסקאות.

הבקשה לזכור אך ורק את כאב החטופים, מבלי לזכור את המחירים שנשלם בעתיד על עסקאות על שיחרורם, זוהי בקשה לא מוסרית. זוהי בקשה ששוכחת מה עברנו כאן ואינה לומדת מן התורה ומן הניסיון, אלא בעיקר מושפעת מלחץ תקשורתי. את החטופים באמת צריך לזכור (ואכן אין מי ששוכח), אך זכירתם צריכה להיות יחד עם זכירת מחיר העסקה. ויש גם לזכור את חיילי צה״ל העומדים על משמר ארצנו ונלחמים לחסל את החמאס. חייהם ומשימתם חשובים לא פחות. לא מעט לוחמים נהרגו ונפצעו בגלל הביטוי ״בכל מחיר״.

יתירה מזאת, הבקשה והדרישה לזכור את החטופים אינה באה בחלל ריק, היא באה בחלל מלא פוליטיקה וקמפיינים להפלת הממשלה, כאשר רק צד אחד מיוצג בתקשורת ככזה שאכפת לו מהחטופים. את קולו של צביקה מור, שבנו חטוף בעזה כל כך ממעטים להשמיע, עד כדי כך שיש אנשי תקשורת שלא ידעו על קיומו. לכן להוציא הודעה לתקשורת בדבר זכירת החטופים, כאשר זהו נושא שמוזכר ללא הרף בתקשורת, ולא סוגיית הניצחון, יש בזה מן הטהרנות והנאיביות במקרה הטוב. שהרי האזרח הפשוט לא יכול לעשות כלום כדי להחזיר את החטופים, חוץ מהליכה להפגנות שמטרתן להפיל את הממשלה. אם כן, מה מטרת הזכירה כאשר כולם זוכרים? מדוע יוזמות התפילות מצד שמאל הם רק למען החטופים ולא גם למען חיילי צה״ל? מדוע רבנים שמשתתפים ביוזמות האלו לא מעירים על הפרסום החלקי?

לכן “סיכת החטופים” שלי אינה סיכה צהובה על דש הבגד אלא מדי צה״ל ושירות המילואים. זה מה שאני עושה (יחד עם מאות אלפי אזרחים) כדי להחזיר את החטופים, יחד עם ערך השמדת האויב והרתעתו, שאותו לא טרחו ב’צהר’ לזכור ולהזכיר לנו. זהו המוסר האמיתי, היהודי, ולא אותו מוסר שמושפע מיחסי ציבור ולחצים תקשורתיים. על כך אמרו חז״ל בפרקי אבות: “חכמים, הזהרו בדבריכם”. בסוגיות ציבוריות יש לדבר דברים אחראיים ממקורה של תורת חיים, ולא דיבורים שמהדהדים את מסרי התקשורת המופקרת שפוגעת בביטחון מדינת ישראל.

בעזרת ה׳ שנזכה לניצחון על אויבינו יחד עם החזרת שבויינו.

הכותב הוא יו”ר ארגון תורת לחימה