נתחיל מהסוף- כי אין להם כתובת.

יוצא לי לפגוש לא מעט מסורתיים בצבא, ואני נוהג להזמין אותם לבית הכנסת בערב שבת, או כמו שהם קוראים לזה ׳שישי בערב׳. הם מודים לי על ההזמנה ומוסיפים שהם לא ידעו איפה בית כנסת נמצא בבסיס, או לא ידעו מתי זמני התפילות. כשאני מדבר איתם לעומק הם משתפים אותי שכאשר הם בבית הם הולכים עם אבא או סבא שלהם ב׳שישי בערב׳ לבית הכנסת ושומעים את הדרשה של הרב בפרשת השבוע, אבל כשהם נמצאים לבסיס, הם לא מגיעים לבית הכנסת. אחרי שאני מזמין אותם הם שמחים מאוד לבוא, ולרוב הם באים כחבורה ביחד ומשתלבים יפה מאוד בתפילה.

כאשר המסורתיים מתגייסים לצבא, הם לא מגיעים כמחלקה שבאה יחד בגיוס ישיבת הסדר ואין להם איגוד מכינות שדואג להם. הם נמצאים לבד עם עצמם, ולאט לאט לצערי מתנתקים בהדרגה ממסורת אבותיהם. הרבה אנשים מדברים בשיח הציבורי והתקשורתי על אורחות החיים של החרדים והדתיים בצה״ל. אבל אף אחד לא מדבר על אורחות החיים של המסורתיים.

השבוע ניגשה אליי חיילת כמעט בדמעות ואמרה לי שמאוד קשה לה לשמור את השבת. בנוסף, לאחרונה ארגנתי הפרשת חלה לחיילות, ואחת המשתתפות ניגשה אליי ואמרה לי ׳תודה רבה׳, החיילת שיתפה אותי שהיא נמצאת חצי שנה בתפקיד והרוחניות שלה ממש נחנקה בשירות הצבאי, הפרשת החלה שיחררה אצלה משהו בנפש.

לאדם הדתי והחרדי יש מעטפת שמחזיקה איתו רוחנית- למסורתי אין. המעטפת שלו היא המקום שבו הוא נמצא – הבית, הצבא, הלימודים, העבודה. אם המקום שלו ישמור מסורת גם הוא ישמור מסורת, ואם לא, אז לא. אך זה לא מספיק שבעבודה או באקדמיה יהיה בית כנסת ושיעורי תורה. צריך גם להזמין אותם באופן אישי, שירגישו שהם שייכים. שיעורי התורה צריכים להיות מותאמים לציבור הרחב ולא פילפולים ישיבתיים.

בתפילות ערב שבת בצבא בבסיסים רבים בדרך כלל התפילות הם בניגון ובנוסח ספרדי. מסורתיים לא מכירים נוסחים אחרים, יש להם נוסח שהם רגילים אליו. תמיד צריך להסתכל בטווח הרחוק מה גורם לאדם להיות מחובר למסורת, ולא להסתפק בראייה רגעית זמנית.

המסורתיים צריכים תחושת שייכות, והדרך לעשות זאת היא על ידי הנוסח והניגונים המתאימים. בנוסף, שיעורי תורה שמדברים גם על הלכה, לדעת מה לעשות ולא רק רעיונות אמוניים מופשטים. הם זקוקים לרב, לכתובת, למישהו שהם יכולים להרים אליו טלפון ולשאול אותו ברגע שעולה להם שאלה הלכתית. זה יכול להיות גם חבר מהעבודה או מהלימודים.

לפעמים אנשי תורה מחכים שיפנו אליהם. זה לא עובד ככה- אנחנו צריכים ליצור את הקשר, אנחנו צריכים ליזום, אנחנו צריכים להזמין אותם לתפילות, לסליחות ולשיעורי תורה. רק אחרי שזה יקרה והם ירגישו שיש כאן אכפתיות, רצינות וקודש- הם יבינו. וכמובן שצריך גם חום, אכפתיות וכיבוד.

אז למה יש מסורתיים שלא באים לבית הכנסת למרות שהם מחוברים לתפילה? בגלל שאין להם כתובת. לא רק כתובת של בית הכנסת, אלא כתובת של רב, של בן תורה, של חבר דתי- שיזמין אותם, שיהיה לו אכפת מהם, שיתן להם תחושת שייכות שהם חלק מהיהדות.

במקום ללכת ׳לקרב רחוקים׳, אפשר גם לקרב קרובים רגע לפני שהם מתרחקים, יש להם קשר והוא לאט לאט מתרופף ומתנתק, כי אנחנו לא שמים לב לצרכים הרוחניים שלהם, לנוסח שלהם, למה שהם מחפשים וצריכים באמת. בע״ה שנזכה לתת מענה רוחני לכל יהודי.