7.10 הוא תוצאה של תהליך מתגלגל (סטיכי) שהוא תגובה שגויה לחוויה של מלחמת יום הכיפורים. כתוצאה מהמלחמה נחלק הציבור היהודי בישראל לשני מחנות. המחנה האחד – שבנו בכורו הוא תנועת “שלום עכשיו”, שהופיעה בציבור בשנת 1977 – יצא ממלחמת יום הכיפורים בתחושת ייאוש ואיבד את הנכונות להיאבק למען מימוש החזון והקיום הציוני.
מחנה זה הגיע למסקנה שכדי למנוע אירועי “פוגרומים” נוספים נוסח מלחמת יום הכיפורים, צריך להתנתק מן הזהות היהודית ולהפוך את ישראל למדינה “נורמלית”, שאינה יהודית בהגדרה (ראה ספרו של א.ב. יהושע ע”ה בזכות הנורמליות, 1984). כאן החל תהליך שהלך והתגבר עד שהגיע לשיאו באירוע “כל נדרי” בכיכר דיזנגוף 2023. בייאושו, מחנה זה – שעדיין רואה את עצמו כ”אליטה” – הוביל אותנו ל-7.10.
נקודת השפל הראשונה של המדיניות הייתה הסכם קמפ-דיוויד – אם כל חטאת. כאן נוצר התקדים של הרס יישובים יהודיים והחזרת כל מילימטר של אדמה לאויב מובס.
נקודת השפל השנייה הייתה התגובה למלחמת לבנון הראשונה, שבעקבותיה ננטשה תפיסת הביטחון של ישראל ונולדה אסטרטגיית ההכלה.
נקודת השפל השלישית הייתה “הסכם אוסלו”, שמהותו ניאו-גלותיות – חידוש התפיסה שהיהודי יהיה תלוי בגוי להבטחת קיומו הלא-ריבוני (ערפאת בתפקיד הגוי). ביטויה המעשי היה פירוק צבא היבשה, סירוס הצבא בידי משפטנים הפוזלים להאג, ומיקור חוץ של האמל”ח לאמריקנים.
נקודת השפל הרביעית הייתה ההתנתקות – ניסיון לחסל את כוחו הפוליטי של הציבור שהתנגד לתהליך, ניסיון שנכשל ב”ה.
נקודת השפל החמישית הייתה תפירת התיקים הסיטונאית, כחלק ממערכה לחיסול המחנה הממשיך את שליחות היציאה מן הגטו. צעד שפגע קשות בממלכתיות הישראלית.
נקודת השפל השישית הייתה חילול המעמד היהודי המשותף ביותר שנותר – “כל נדרי” בכיכר דיזנגוף תשפ”ד.
כל אלה הם תחנות בתהליך שהחל מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים, ששברה את רעיון “היהודי החדש”. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה החידלון של המערכות הישראליות – חידלון שזוהה על ידי סינוואר, שהסיק שאפשר לתקוף בלי צורך בתיאום עם שותפים.
לכן חשבון הנפש של כל אחד מאיתנו חייב לשאול: האם הייתי מספיק ער לנוכח הכשלים – נורות האזהרה שדלקו לאורך כל הדרך? כיצד קרה שרבים צלצלו בפעמונים כדי לעורר את הציבור, אבל לא התעוררנו עד לשעה 6:29 בבוקר שמחת תורה תשפ”ד?
משה רבנו לימד אותנו שעלינו לבחור בחיים. עם ישראל והמדינה היהודית הם אורגניזם חי, ששומר על ה-DNA שלו באמצעות ערנות מתמדת, נכונות להדוף כל סכנה והכנות גם לקטסטרופות נדירות. בזה כשלנו. אבל לאורגניזם יש גם יכולת התחדשות מלאה לאחר קטסטרופה – וזה מצבנו היום.
לאחר שנחליף את שאריות “מחנה הייאוש” של בוגרי יום הכיפורים, תקום כאן מדינה יהודית, ריבונית ועוצמתית, שתכה מראש בכל אויב ולא תחכה למכה ראשונה. משה רבנו עודד אותנו באומרו שגם אחרי קטסטרופה תהיה התחדשות ונחדש ימינו – לא חזרה לימי קדם אלא המשך המפעל הציוני בעוצמה.
“עם ישראל חי” אינה סיסמה – אלא עובדה ממשית.
פרופ’ האס הוא חבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי ויו”ר החוג בעבר.
יפה מאוד ומדויק!!
משנות העשרים המוקדמות שלי הבנתי את הנאמר כאן ואני מגדיר עצמי כ”ער” לגמרי, אבל אני מזהה כבר שנים את הזליגה הפרוגרסיבית לתוך הימין שמגדל חדלי אישים כנציגים, או שמאלנים במסיכה, או סחיטים עקב מעשים בלתי הולמים או חמור מזה.
גם היום, שנתיים אחרי הטבח שנולד מהמגמה המתמשכת המתוארת כאן, הרוב ישן לגמרי, וכל מי שקורא את זה ישים לעצמו את הבחירות למועמדי הליכוד כנורה אדומה ובוהקת – הרשימה תהיה שוב של חדלי אישים, שמאלנים וסחיטים. הוכחה שלא נלמד שום לקח.
שימו לכם בראש.