תת-אלוף במיל’ אורן סולומון משתף בזיכרונותיו המרתקים מרגעי הפתיחה הדרמטיים של מלחמת לבנון השנייה, בעת ששימש כקצין בכיר (סגן אלוף) באגף המבצעים בבור בקריה. סולומון מתאר בחיות את רגע הזיהוי הראשוני של האירוע שהצית את המלחמה, חטיפת חיילי המילואים אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז”ל. הוא משחזר את המתח בחדר הדיונים כאשר התקבלו הדיווחים הראשונים על ירי מרגמות ורקטות בצפון, ואת הרגע המצמרר שבו קמב”ץ פיקוד הצפון חזר עם הבשורה הקשה: “כנראה יש לנו חטיפה”.
בדבריו, סולומון מעניק מבט ביקורתי ומפוכח על התנהלות הצבא במלחמה ההיא. הוא מתאר את ההלם שאחז בצמרת הפיקודית, כולל הרמטכ”ל דאז דן חלוץ וסגנו, ומבצע השוואה מתבקשת למלחמת לבנון הראשונה. בעוד שבמלחמה הראשונה צה”ל פעל לפי תוכניות סדורות ויצא לתמרון קרקעי מהיר שהשיג תוצאות בשטח תוך ימים ספורים, מלחמת לבנון השנייה התאפיינה לדבריו בהיסוס ממושך ובהסתמכות יתרה על כוח האש מהאוויר.
סולומון מציין כי צה”ל נכנס למערכה בביטחון עצמי מופרז לאחר הצלחת פגיעה במערך הפג’רים של חיזבאללה, אך מהר מאוד התברר כי הציפייה שמערכה באש בלבד תכריע את האויב הייתה שגויה. הוא מדגיש את הפערים המשמעותיים שהתגלו ביחידות השדה: כוחות היבשה לא אומנו ולא צוידו כנדרש בתקופה שקדמה למלחמה, ותוכניות המתקפה היבשתיות לא היו שלמות. השילוב בין תפיסה מבצעית חסרה לבין רמת מוכנות נמוכה של הכוחות המתמרנים הוביל, לראייתו של סולומון, לאחת המלחמות הפחות מוצלחות שידעה מדינת ישראל. תובנות אלו, המובאות מתוך “קודש הקודשים” של קבלת ההחלטות בבור, שופכות אור על הכשלים המערכתיים ועל חשיבותו הקריטית של התמרון היבשתי והכנת הכוחות בכל מערכה עתידית.
