ד”ר צבי סדן, מציג ניתוח נוקב ומעורר מחשבה על השימוש בביטויים פוגעניים בשיח הפוליטי העכשווי. במוקד דבריו עומד המונח “טפילים”, אשר הושמע לאחרונה כלפי הציבור החרדי, וסדן מבקש לחשוף את השורשים האידיאולוגיים העמוקים והמסוכנים שמאחוריו.
לדברי סדן, הכינוי “טפיל” אינו רק עלבון פשוט, אלא כלי רטורי ששאוב מההיסטוריה המדממת של המאה ה-20. הוא מצביע על כך שהבולשביקים היו הראשונים להשתמש בטרמינולוגיה ביולוגית זו כדי לתייג את מתנגדי המשטר כגורמים מזיקים שיש “להדביר”. סדן מדגיש כי ברגע שקבוצה אנושית מוגדרת במונחים רפואיים או ביולוגיים כזיהום או כטפיל, הדרך להצדקת השתקתה ואף מחיקתה הופכת קצרה ומסוכנת.
בניתוחו, סדן אינו מבחין בין הגוונים השונים בשמאל הפוליטי וטוען כי מדובר בתופעה רחבה המבקשת לבנות לעצמה “זכות מוסרית” להשתיק את יריביה בשם ערכים נאורים לכאורה. הוא מתאר את ההשתקה כ”מוות סימבולי”: מצב שבו שוללים מאדם או מקבוצה את הלגיטימיות לדבר ולפעול במרחב הציבורי, ובכך מבטלים את קיומם האנושי והפוליטי.
החלק המטלטל ביותר בדבריו עוסק בחיבור שבין השיח הפנימי בישראל לבין תופעות של אנטישמיות מודרנית. סדן טוען כי השמאל הקיצוני הצליח להפוך את האנטישמיות ל”מעלה מוסרית” בכך שהוא חובר לגורמים השוללים את זכות הקיום של המדינה היהודית. הוא מביע זעזוע מכך שיהודים משתמשים כיום בביטויים ששימשו בעבר נגד עמם, ומגדיר זאת כ”אנטישמיות גאה” ומתפרצת שאין לעבור עליה לסדר היום.
