חג הסוכות מזמין אותנו אל תוך חוויה רוחנית ייחודית, המבוססת על שילוב הרמוני בין שני כוחות יסוד עמוקים: “אור מקיף” ו”אור פנימי”. אלו אינם רק מושגים קבליים מופשטים, אלא תבניות חיים המדריכות אותנו כיצד לצמוח ולהתפתח ברמה האישית והחברתית. הסוכה עצמה, בצל קורתה המגונן, מייצגת את האור המקיף. זהו שפע אלוקי וקדושה עצומה שאין לאדם היכולת להכיל בתוך כליו הפרטיים. בדומה לענני הכבוד שליוו את עם ישראל במדבר, האור המקיף אינו חודר לפרטי הפרטים של האדם ואינו תלוי בהבנתו השכלית, אלא עוטף אותו מבחוץ. עצם הכניסה אל חלל הסוכה משפיעה על הנפש באופן ישיר; היא משרה שלווה עמוקה, נחת דקדושה, ומרימה את האדם לדרגות שאין הוא יכול להשיג בעמלו האישי בלבד.
מנגד, ניצבת מצוות ארבעת המינים המייצגת את האור הפנימי. הלולב, האתרוג, ההדס והערבה דורשים מאיתנו עבודה פעילה, כוונה ממוקדת והפנמה אישית. זהו אור הנכנס אל תוך הכלים של האדם, משפיע על מידותיו ודורש ממנו מאמץ ומודעות יומיומית.
האור הפנימי זקוק למעטפת המרוממת והמחבקת של האור המקיף.
בעולמנו המודרני והמתוקשב, אנו נוטים לעיתים לקדש את העבודה האינדיבידואלית. יהודי עשוי לשבת בביתו, ללמוד תורה דרך סרטונים מרתקים ביוטיוב, להתפלל ביחידות ולנהל את חייו הרוחניים כאדם פרטי. העבודה הזו חשובה מעין כמוה, אך כשהיא עומדת לבדה, היא חסרה את הממד העוטף. הקהילה היהודית, על כל רבדיה, היא ההשתקפות המציאותית ביותר של האור המקיף. השתייכות לקהילה קדושה, לבית כנסת, לשיעור קבוצתי או למניין, יוצרת מרחב רוחני שפועלתו גבוהה לאין שיעור מכל פעולה פרטית.
כאשר יהודי נכנס אל תוך קהילה טובה, הוא נכנס אל תחת כנפיו של אור מקיף אמיתי. כוחה של חבורה להרים את היחיד ולהעניק לו עוגן הוא אדיר. ישנם לא מעט יהודים שמרגישים תלושים ומנותקים, אשר מוצאים את מקומם חזרה למסורת דווקא דרך השייכות החברתית. לעיתים אנו פוגשים אנשים שלמרות רצונם העז להתחבר, מעולם לא למדו הלכה בצורה מסודרת – הם עשויים להניח תפילין בחול המועד או בשבתות מחוסר ידיעה, תוך גישוש באפלה בתוך ביתם. אך ברגע שהם פוסעים לתוך בית הכנסת, אל תוך קהילה עוטפת המקבלת אותם במאור פנים, הם מוצאים הדרכה טבעית. האור המקיף הקהילתי מאפשר לבחירה החופשית שלהם לצמוח מתוך תחושת השתייכות עמוקה למסורת ישראל. מסורת זו אינה רק אוסף של הלכות, אלא תרבות וזהות משותפת המחברת אותנו תחת השם החופף עלינו.
לעומת זאת, צריך זהירות רבה מהשתייכות לחבורה רעה שמדרדרת את האדם וגורמת לקדושה שלו להשחק ולצנן לו את יראת השמיים.
דוגמא לאור המקיף הזה ראינו מניין יום הכיפורים של ״ראש יהודי״ בגן מאיר בתל אביב. באו לשם לא מאות יהודים שחיפשו ״אור מקיף״, תפילה כהלכה שבה הם מוצאים את עצמם מתחברים לבורא עולם בקצב שלהם.
העוצמה של המעטפת הקהילתית והדרישה לאור מקיף מחבר, באות לידי ביטוי גם בליל הושענא רבה. אם נתבונן בפרסומים לקראת לילה זה, נראה לעיתים מרוץ תחרותי בין מוסדות – כל אחד מנסה להציע כותרות חדשניות יותר, שיעורים מפולפלים, דיונים אקטואליים, וניתוחים פוליטיים או הלכתיים עמוקים וסבוכים. שיח דתי-פנימי זה אולי מתאים ומפרה עבור השכבה הלמדנית, אך הוא לעיתים קרובות מחטיא את לב המטרה כשמדובר בציבור הרחב.
מה שעם ישראל באמת מחפש בהושענא רבה, הוא קודש פשוט, נקי ונוגע ללב. חילונים, מסורתיים, וכל מי שמבקש להתקרב, מגיעים לבתי הכנסת לא כדי לשמוע פלפולי פלפולים או ויכוחים פוליטיים, אלא כדי להתחבר לדבר הגדול ביותר: קרבת ה׳. הם מבקשים לשמוע תורה מאירה שמדברת על התחושה הפשוטה והאדירה שבה “ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת”. הם צמאים למסר המרגש של “קשה עלי פרידתכם” – גילויי האהבה האינסופית של ה׳ לעמו, שאינו מעוניין שייפרדו ממנו לאחר ימי החג. אור מקיף, מעצם הגדרתו, אינו מבחין בין אדם בקיא לבין מי שרק החל את דרכו; הוא עוטף את כולם באהבה שווה. לימוד תורה ברור ופשוט בגובה העיניים הוא זה שבאמת מחבר את הלבבות.
לצד החובה להמשיך לטפח את האור הפנימי – להניח תפילין, לחלק נרות שבת וללמד תורה – חיוני שנשקיע מאמץ אדיר בבניית האור המקיף. עלינו ליצור קהילות חמות המעלות את הקדושה על נס, לפתוח את הסוכות המשפחתיות והקהילתיות שלנו לרווחה, ולהזמין את הכל פנימה בפשטות. ככל שנדע לשלב בין העשייה הפרטית להשתייכות הקהילתית תחת חיבור אמיתי לשם, כך נזכה להשרות על סביבתנו את אותה שלווה ושלוות קודש שעם ישראל כה צמא להן.
וכולכם מוזמנים כמובן להקפות שניות בכיכר דיזינגוף.
לתרומה ל”ראש יהודי” – להפצת אור היהדות בתל-אביב ולקירוב לבבות
