בדיון מעמיק על דפוסי הפוליטיקה הישראלית, טוען אליהו בן אשר כי ציר הימין-שמאל המסורתי הוא ציר בעייתי ופשטני מדי, אשר אינו מסייע להבנת המציאות המורכבת בישראל. לדבריו, הניסיון למקם סוגיות פוליטיות וזהותיות על ציר שטוח זה מביא לתמונה שאינה מספקת כדי לנתח את המתרחש. בן אשר מדגיש כי מדובר בציר שטוח שאינו תואם את הדינמיקה הפוליטית העמוקה והרחבה הרבה יותר.
במסגרת הניתוח, מצביע בן אשר על הכשל בהגדרת הימין הכלכלי בישראל. הוא טוען כי כמעט ואין ייצוג לימין כלכלי מובהק בפוליטיקה הישראלית, וכי המפלגות נוטות לאמץ קו סוציאל-דמוקרטי רחב. בן אשר מחדד את הנקודה ומציין כי אין בישראל ציר כלכלי מובחן כפי שניתן היה לצפות, שכן המערכת כולה מתנהלת על בסיס הנחות מוצא שאינן מפרידות בצורה חדה בין כלכלה חופשית לסוציאליזם.
במקביל, מציין בן אשר כי דמויות פוליטיות כמו בנימין נתניהו או אביגדור ליברמן ובנט נתפסים היום כחלק ממחנה השמאל בהקשרים מסוימים, מה שמעיד על שינוי עמוק באופן שבו הציבור הישראלי מונה ומדרג את המחנות הפוליטיים. לטענתו, מדובר בשאלה שהיא פוליטית ורוחנית הרבה יותר מאשר צירים טכניים.
הלב של הדיון לפי בן אשר טמון בשאלת ההגמוניה ובחיתוך בין הישראלי ליהודי. הוא מסביר כי המחנה היהודי והמחנה הישראלי כוללים שניהם גוונים של ימין ושמאל, אך ההגמוניה ביניהם היא השאלה המניעה את המציאות. לפי בן אשר, דמויות כמו ליברמן, על אף עמדתן המדינית, משתייכות עמוק למחנה הישראלי, בעוד החרדים, על אף עמדותיהם הכלכליות השמאליות, נטועים אך ורק בתוך המחנה היהודי.
בן אשר מסכם כי הציר הזה שבור מבחינת ההגמוניה. השאלה המהותית היא למי תהיה ההגמוניה באירוע הזה, וזו השאלה שמחוללת ומגדירה בפועל את המושגים ימין ושמאל בישראל. הדינמיקה הזו היא שמייצרת את המציאות הפוליטית המורכבת שחווה הציבור הישראלי כיום.
