לפני כמה שנים צפיתי מהצד בשיחה בין שני תלמידי חכמים. נושא השיחה היה מקומה של המוזיקה בעבודת ה' והכנסת כלי נגינה לבית הכנסת מעת לעת בהלל וכדומה. אף ששיחתן של תלמידי חכמים היא דבר מחכים תמיד, מה ששבה את תשומת ליבי בעיקר היה הבדל תפיסתי עמוק שהתגלה בין שניהם באופן אגבי ביחס לבית המקדש.
האחד דיבר על בית המקדש כמקום החוויה וההרמוניה של הרגש, הוא תיאר את שירתם של הלוויים במקדש כשיאה של עבודה פנימית. "תאר לעצמך", הוא אמר לחברו, "אתה נכנס בשערי המקדש ולא יכול שלא להתפעל מעשרות אנשים אוחזים בכלי נגינה שונים שמנגנים יחד בצורה שהמילה "מקצועית" תהיה קטנה מלתאר. למעשה הם התאמנו בשביל רגעים אלה כל חייהם, שכן זו הסיבה שלא רק שבורא עולם פטר אותם מהצורך לעבד נחלות ולהתפרנס מיגיע כפיהם, הוא גם ציווה את ישראל לתת להם את המעשרות כפרנסה. כנראה בגלל הרושם האדיר של שירתם וניגונם הכהן שנכנס לעבודה לראשונה בחייו, עושה זאת דווקא בשעה שהלוויים שרים. ניגוניהם של הלוויים עוררו את האדם לרגשות נעלים, בצליל קולם נגעו בלב הנשבר ושטפו אותו בהרהורי תשובה עד כדי בכי. לאחר מכן, עם עליית קולם העדינה, ידעו להביא אותו גם לנחמה ולשמחה הקיימת בשיבה של האדם לעצמו ולבוראו. בתרועת קולם וחצוצרותיהם נתנו הלוויים דרור לתחושת החירות שבחג הפסח, או של אדם שזה עתה קיבל את חייו במתנה לאחר שניצל ממוות במזמור לתודה. אך טבעי שהגמרא מתארת את האווירה המדהימה הזו ככר פורה לנבואה, לא?"
חברו שנראה קצת נבוך מהשתפכות הנפש בה דיבר רעהו, המתין מעט ואז ענה בצורה שקולה ומדודה: 'שים לב, ידידי, שכל זה אינו אלא העטיפה של בית המקדש. העיקר נמצא בפנים. כבודו דיבר על המתחולל בחצר, אך אם נחדור לעומק, לא אל הקודש כי אם אל קודש הקדשים, נגלה שם בפנים ארון שבתוכו ספר תורה, כתוב דיו על קלף. נכון, לא רק ספר תורה "רגיל" נמצא שם, אלא גם לוחות העדות נמצאות בתוך ארון העדות, והן מבטאות את ראשית מתן תורה ומעידות על מעמד התגלות תורת ה'". ובטון מרשים וסמכותי חתם את דבריו: "הוי אומר: הכל רק כדי שתבין מהי התורה, ולבסוף תשב ותהגה בה – זהו עיקרו של המקדש וזוהי דמותה של הקדושה".
https://tovnews.co.il/%d7%9c%d7%95%d7%97%d7%9e%d7%99-%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/
בעת הוויכוח לא עניתי דבר, אך אני חושב שעל עצם הדיון הזה אני מיצר כאשר אני מהרהר או לומד על בית המקדש. התרבות בה התרגלנו לחיות היא תרבות מערבית שמבינה שהחכמה מקומה בשכל והרגש מקומו בלב כביכול. אם כך, השכל והרגש הם במידה רבה כוחות שעלולים להיות מנותקים זה מזה ואף מנוגדים זה לזה. אדם יכול להבין בשכלו את מה שלבו כלל לא מרגיש. הפער הזה קורא לגישור, אם זה על ידי קריאה להחזיר את הרגש למקומו הראוי, כפי שאנו רואים בתורת החסידות הכללית, ואם זה על ידי טכניקות מעשיות של התבוננות שכלית בחסידות חב"ד ששמה לעצמה מטרה להשליט את המוח על הלב.
אמנם, עם שיבתנו לארץ נראה שאת הוויכוח הזה מכריע 'אוירא דארץ ישראל', או אם תרצו, הדוגריות הצברית בפגישתה עם התרבות המזרחית. אין כאן שני דברים – שכל ורגש, יש מושג חדש ישן שעליו דיברה התורה בפרשתנו: "חכמת לב". זהו תדר שדורש מאיתנו משהו אחר. תהיה אחד. תאמר מה שאתה מרגיש, מה שאתה באמת נוכח בו, ולא מה שאתה יודע שצריך להיאמר. זה מה שדרוש לנו, לא השתלטות של השכל על לב, אלא פיוס ביניהם. סוג של "תיקון חצות" פנימי, תיקון של החיצוי הגלותי בין המוח והלב, עד שנהיה אחד. אם אתה שמח על כך שהקב"ה סלח לך, אז תן לרגליים שלך לרקוד ולידיים שלך להביא עולה לה'. אם אתה מאוד עצוב על חטא – תבכה ותביא חטאת. זה מה שבאמת יקל עליך, יותר מכל מיני דיבורים על כמה שהקב"ה איתך גם לאחר החטא. ככה פשוט ובעיקר מכל הלב. ודווקא חכמי הלב הם אלה שקרואים לבנות את המקדש.
כשהתורה תזרום בדם שלך, בית המקדש הוא המקום אליו תלך.
הרב טל שאוליאן הוא רב קהילת מחזיקי תורה בבת ים, ר"מ בישיבה הגבוהה נתיבות ישראל וחבר איגוד רבני קהילות
