מצוות מחיית עמלק היא מצווה שלכאורה קשה להסביר. כיצד יכול להיות שיש ציווי בתורה למחות זכר של עם שלם, של אנשים שלא בחרו להיוולד כך (ועל פי האמור בנביא – גם בהמות)? עוד מתקשה הלב לקבל – אם אראה עמלקי כעת הולך ברחוב עם עיתון בידו, וכי עלי להתנפל ולרצוח אותו על שעשו אבותיו לאבותיי?

יש שהסבירו כי אכן עלינו להסתכל על כל ילד עמלקי כעל 'היטלר בפוטנציה' ולכן עלינו להורגו, אך הדבר מערער על עקרון היסוד של הבחירה החופשית, שהוא לדברי ספר העיקרים בסיסי יותר מעיקרי האמונה עצמם. אחרים פנו לאמירות רוחניות שמשוות למצווה מראה לא רלוונטי: "אין לנו כלל עמלק, וגם לא יהיה, ולכן המצווה בטלה". אלו גם אלו לא עומדים במבחן ההלכה הפסוקה. מלימוד דברי גדול הפוסקים הראשונים והיחיד שכתב ספר שעוסק גם בהלכות צבא ומלחמה הלא הוא הרמב"ם, עולה תמונה שונה בתכלית.

הרמב"ם מסביר שגם כיום ישנה מצווה למחות את זכר עמלק, היא כלל וכלל לא בטלה, אלא שאנו לא יודעים מי הוא עמלק באופן זמני. לעתיד לבוא ישנה כמעט הבטחה שעמלק יחזור.

https://tovnews.co.il/%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%9c%d7%90-%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9c-%d7%9c%d7%91%d7%93/

אך ההנחה שעמלק חייב להיהרג ויהי מה – אינה נכונה. ראשית, הרמב"ם סובר שהמלחמה שלנו בעמלק אינה מלחמה של יהודי פרטי עם עמלקי פרטי, אלא חובת הציבור כולו. לכן גם אם כיום יבוא אליהו הנביא ויעיד לך על נוכרי מסוים שהוא עמלקי, אסור לך להרוג אותו, אם לא שהעם בנציגות מלך ישראל עושה עמו מלחמה.

ועוד, והוא עיקר, מלך ישראל עצמו מצווה לקרוא לשלום בטרם יתחיל במתקפה כלשהיא. הרמב"ם בהל' מלכים ומלחמותיהם כותב במפורש: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה… אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן, אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס".

הלשון כללית ומוחלטת – 'אין עושין מלחמה עם אדם בעולם' והכוונה ברורה – גם לעמלק קוראים לשלום. אך מה יקרה אם העמלקים באמת יחליטו להשלים איתנו, הרי יש ציווי למחות אותם? ממשיך הרמב"ם ומחדד: "אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה, שנאמר: כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה. וכן הוא אומר בעמלק: תמחה את זכר עמלק. ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו, שנאמר: לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו".

עמלק יכולים לקבל על עצמם שבע מצוות בני נח וכניעה לעם ישראל וכך להיות גרים תושבים ובזה נמחה זכרם כאומה מרושעת. אם עשו כן אין שום מצווה להורגם או לעשות עמהם מלחמה משום שכל הציווי למחות אותם נוגע רק למצב בו העם העמלקי ממשיך להרשיע – בנים שאוחזים אומנות אבותיהם הרשעים. ה'מלחמה לה' בעמלק' איננה עניין גנטי או גזרת גורל. אם ירצו העם העמלקי לשנות את דינם, עליהם רק להושיט יד אל מול ידו המושטת של עם ישראל לשלום אמת. אכן לאור מעשיהם הרעים ותרבותם הרצחנית, אם לא יעשו כן המלחמה איתם תהיה עדי אובד שכן גם הנשים והילדים של העמלק שרויים בתוך הטינופת של השנאה והאכזריות.