הקולנוען, הפובליציסט והסופר יאיר אגמון יצר יחד עם חברו לעשיה טל בכר את הסרט "המדרשיה", בראיון ליגאל מלכה הוא מספר על תהליך היצירה של הסרט שעורר סערה גדולה וגרר ביקורת רבה על האופן שבו הציגו את המוסד שנסגר כבר לפני למעלה מעשור.
"הסרט מנסה לדבר על מוסד חינוכי שהיה חריג ושונה אפילו בעולם", אומר אגמון, "המדרשיה קמה בשנת 1944 מתוך איזה קונספט להקים גם דתי וגם ישראלי, ובעשור האחרון היא הגיעה לשפל שהתלמידים עשו מה שהם רוצים. הראינו גם את הצדדים החיוביים של הדבר הזה, וכשאתה מדבר עם בוגרים הם אומרים שזה מוסד מדהים, קיבלתי מלא, זה העניק לי כוחות חיים. אני חושב שזה יותר מורכב מההגדרה שזה מקום טוב אבל בעצם רע".
בתשובה לשאלה האם הדקדקנות הדתית היא זו שגרמה לעזיבת דת נרחבת בציונות הדתית ובקרב בוגרי המדרשיה, עונה אגמון: "אני דתל"ש, יש לי הרבה חברים דתל"שים ונראה לי שזה קשור לזה שזה קשה להיות דתי בעולם המודרני, כשאתה מחובר ולא חסום לעולם שבחוץ. זה משחק כפול שקשה להחזיק אותו. גם לראות סרטים, וללכת לים ולשמוע מוזיקה וגם להיות דתי, זה אתגר שהולך ומקצין. במדרשיה אתה רואה הרבה דתיים, הרבה חרדים, הרבה רבנים. במדרשיה קשה להגיד בגלל שמשהו ככה אז יצא ככה. מההתחלה הכל היה שם מוזר, זה היה חריג, סוג של ביוטופ חינוכי אחר. אם זה היה סתם בי"ס לא היינו עושים על זה סרט".
איך מסביר אגמון את הכעס הגדול והתגובות הרבות שהסרט עורר?
צפו בראיון המלא באולפן ערוץ TOV
הבעייה אינה הדת אלא אלו שמתעקשים לפרשן אותה בצורה קיצונית למרות שהמציאות המודרנית דופקת על הדלת והחלון. מחד, אי אפשר לא לעבוד ולא לעשות כלום חוץ מתורה, ומנגד — כשההלכה של המנהיגים שלך אומרת לך שצריך לשים את הפה על הפיפי של תינוק ושצריך לשנוא כל מי ששונה ממך ושכל דבר עלול לפגוע בדתיות שלך — אתה כמו תינוק. באמת כל דבר יכול לשבור אותך. ללכת ברחוב על אותה מדרכה עם בחורה כבר מאיים עליך ואתה צועק "שיקסה מנוולת". זו המציאות וזו לא יהדות.