במאמר הראשון הראנו כי המשימה המרכזית של הציבור הדתי-לאומי הוא כינון זהות ישראלית-אמונית חדשה, המשלבת בין הזהות היהודית הגלותית המסורתית לזהות הישראלית המודרנית של יהודים הנמצאים בארצם ומקיימים בה שלטון ריבוני. משימה זו, כפי שהסברנו, היא מהעבודות הקשות שבקודש, והיא מאתגרת את הציבור הדתי-לאומי מראשית ימי הציונות ועד היום.

במאמר השני למדנו כי להט"ב אינו שם קוד לנטייה מינית, אלא זהות מחודשת בעלת תפקיד מפתח בעולם הנאומרקסיסטי. תפקידה של זהות זו היא לאפשר ל"מדכאים", בז'רגון הנאומרקסיסטי, להפוך ל"מדוכאים" בעצמם. וכך הם יוכלו לחיות חיי זעם וטענות לקיפוח, באופן ההגון והמתבקש בעולם הנאומרקסיסטי, לצידם של המדוכאים מלידה כמו נשים, שחורים, ערבים, וכן הלאה.

על מנת שהדברים לא יישארו ברמת התיאוריה בלבד, נציע דוגמא. שר הבריאות שלנו, יו"ר מפלגת מרץ ניצן הורוביץ, הוא חבר בכיר בקהילת הלהט"ב. הורוביץ, גבר אשכנזי יהודי ולבן, מחזיק בקורות חיים של מדכא למהדרין: חניך ומדריך בשומר הצעיר, בוגר משפטים מאוניברסיטת תל אביב, התמחות בפרקליטות, שירות בגלי צה"ל כמובן, עורך התחום היוקרתי של חדשות החוץ ב"הארץ", ואח"כ בטלוויזיה בערוץ 10. פריבילג בן פריבילג, חבר מטכ"ל המדכאים, מראשי ציר הרשע.

https://tovnews.co.il/%d7%90%d7%9c-%d7%aa%d7%a4%d7%97%d7%93%d7%95-%d7%9e%d7%94%d7%98%d7%a8%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%9c%d7%94%d7%98%d7%91%d7%99/

אבל הורוביץ הוא להט"ב. אז מה אם הוא עשיר כקורח וזכה למסלול עם דלתות פתוחות שהישראלי הממוצע רק יכול לחלום עליו? הוא העביר את עצמו טיפולי המרה יעילים ונהפך ממדכא למדוכא. המדוכאים ה"אמיתיים", רק יכולים לשבת בצד ולשתוק; מי יעז לדבר נגד להט"ב ששבר תקרות זכוכית רבות כל כך?

הלהט"בים אגב, יודעים לעבוד. הם מיצבו את הזהות שלהם על פי כל כללי יצירת הזהות הפשיסטיים המקובלים: יש להם דגל, מצעדים, מוסדות היררכיים ודמויות סמכותניות. כמובן, הלהט"ב הממוצע יסביר לנו שהוא אנטי-לאומי, ושהוא בעד חופש ושלום כלל עולמי. אמנם מתחת לשכבה הדקה של ההומאניות והליברליות מסתתרת לה זהות שהיא בעצמה כמו-לאומית למדי, והיא לא באה סתם לבטל את הלאומים הקיימים – היא באה להחליף אותם.

אם כן, תגידו, מה כל כך רע? לאומים רבים נוסדו במהלך ההיסטוריה. אמנם, ההבדל הוא חד וברור – בעוד שתנועות לאומיות קלאסיות קמו על בסיס של אתוס דתי ואתני משותף בתהליכים אבולוציוניים של מאות שנים, כאן מדובר בתנועה נאומרקסיסטית שהאתוס שלה נוצר בין לילה והוא כל כולו מכוון מטרה של שמירה על מעמדם של חברי הקהילה. לא מדובר על קבוצה חברתית מלוכדת שיש ביכולתה לקיים חברה עצמאית משותפת, אלא בפיקציה שנועדה לשרת את חבריה על ידי שדרוג מעמדם החברתי תוך יצירת שייכות מעין-לאומית מפוברקת.

https://tovnews.co.il/%d7%a8%d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%95%d7%9e%d7%95-%d7%93%d7%aa%d7%99-%d7%a9%d7%94%d7%aa%d7%92%d7%91%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%a0%d7%98%d7%99%d7%94-%d7%95%d7%97%d7%99-%d7%a9%d7%a0/

וכאן אנחנו מגיעים למה שחלק ממנהיגי הציבור הדתי-לאומי הבינו בשלב מוקדם מאוד: הלהט"ביזם הוא אינו מופע ליברלי חדש. לא מדובר בניסיון לכונן סדר אזרחי המאפשר את חיי הפרט במסגרת חברתית-מדינית בצורה המטיבה עמו ביותר; מדובר בניסיון להחליף את הזהות הישראלית. במילים אחרות, מטרת הזהות הלהט"בית בישראל היא הכחדת הזהות הלאומית-ישראלית המסורתית – דגל הלהט"ב במקום דגל ישראל, מצעד הגאווה במקום מצעד הדגלים, חינוך מגדרי במקום חינוך לאומי. זהו הרקע להתנגשות הציביליזציות האדירה המתרחשת בין הלהט"ב לציבור הדתי לאומי.

אני חייב לציין שאת עצם התובנה שהציבור הדתי-לאומי, בניגוד לציבור החרדי, נלחם על הזהות הישראלית ומשכך הוא מוצא את עצמו במאבק בתנועה הלהט"בית, כבר כתבה (בזלזול נמרץ כמובן) רוית הכט ב"הארץ" במאמר תקיף העונה לשם "מה הציונות הדתית רוצה מהלהט"ב".

אמנם הכט טועה בנקודה אחת שהיא בעיני החשובה ביותר. היא כותבת כי "הסיבה לעיסוק הכמעט אובססיבי הזה יכולה להיות ההצלחה הגדולה של המאבק להכרה בזכויות להט"ב, אולי המאבק הליברלי היחיד שצלח בישראל". זוהי טעות יסודית – אין שום דבר ליברלי במאבק הלהט"בי. ליברליזם היא תפיסה המעודדת את חירויות הפרט וזכויותיו, ואין לה דבר וחצי דבר עם מצעדים ודגלים. למען האמת, על פי רוב, מצעדים ודגלים נתפסים כאחד מהמנגנונים המרכזיים לדיכוי הליברליזם. אמור לי כמה דגלים ומצעדים יש במקום מגוריך – ואומר לך מה מצב חירויות הפרט שלך. בצפון קוריאה ואיראן יש המון דגלים ומצעדים, הרבה יותר מאשר בארה"ב ובישראל.

https://tovnews.co.il/%d7%94%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%92%d7%90%d7%94-%d7%9e%d7%97%d7%a4%d7%a9%d7%aa-%d7%96%d7%9b%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%aa%d7%a8-%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%91%d7%95%d7%a7%d7%a6/

שמו של המצעד התל-אביבי לא מתיר מקום לדמיון: "מצעד הגאווה". גאווה היא לא תכונה שתורמת לזכויות הפרט ואפילו לא לזכויות קולקטיביות של קבוצות מיעוט. ההפך. "גאווה" מעלה חשש אמיתי של ניסיון לבטל את כל מי שעדיין לא משתייך לקבוצה הגאה בעצמה כל-כך. למצעד הירושלמי, הנתפס כמתון יותר, קוראים "מצעד הגאווה והסובלנות". השימוש במילה "סובלנות" במצעד הגאווה הוא ארווליאני לחלוטין – לא נמצא שם שום סובלנות. במקום שבו מחפשים סובלנות, לא מדברים על מלחמת בני האור בבני החושך, כפי שטרח לעשות השר בר-לב במצעד הירושלמי. נמצאת שם רק גאווה, והרבה ממנה, גם אם היא מוחצנת מעט פחות מזו התל-אביבית.

אם היינו קצת יותר ליברליים לגבי הלהט"ב, היינו מבקשים מהם אחר כבוד שישבו להם בבתיהם ללא דגלים ומצעדים, ויעמדו על זכותם לחיות את חייהם ללא שמאן-דהו יפגע בהם. אני בטוח שאם כך היה – המאבק בין הציבור הדתי-לאומי ללהט"ב היה מתפוגג כלא היה. פשוט כי לא היה להט"ב. היו רק אנשים שיש להם התמודדות אישית של נטייה מינית לא-נורמטיבית. וזה, כאמור, עניין אישי של כל אדם ואדם, ולא עניין למאמרי דעה ברחבי האינטרנט.

אז מה אנחנו רוצים מהלהט"ב? שיפסיקו לנסות להחליף אותנו, וליצוק בנו נטע זר של זהות מופרכת בעלת מטרות אגוצנטריות למהדרין. אני מניח שזה לא יקרה – אף קבוצה מיליטנטית לא פורקת את עצמה מנשקה מרצונה החופשי הטוב. אז בינתיים, נמשיך להיאבק בלהט"ב על הזהות הישראלית-יהודית שלנו אל מול הזהות הנאומרקסיסטית שלהם. וגם הם ימשיכו להיאבק בנו וזה בסדר גמור. רק אל תטיפו לנו על ליברליזם ועל זכויות הפרט – אין שום קשר בין אלה לבין המאבק היהודי-ישראלי בזהות הלהט"ב.