[vplayer id='9968']
בסוף המילניום הקודם קבע העיתונאי תומאס פרידמן בספרו "הלקסוס ועץ הזית", כי "מעולם לא פרצה מלחמה בין שתי מדינות שיש בהן סניפים של מקדונלדס. ובכן ברוסיה, כמו באוקראינה יש סניפים של מקדונלדס ובכל זאת רוסיה תקפה את שכנתה מבלי למצמץ.
ספרו של פרידמן עוסק בגלובליזציה – הלקסוס הוא מותג מכוניות יוקרה ועץ הזית מסמל את החברות החקלאיות שלא קפצו על עגלת הגלובליזציה. לכן כביכול, התיאוריה התנפצה, היא מתנפצת מול עינינו בימים אלה, כפי שסמואל האנטיגטון חזה בספרו "התנגשות הציוויליזציות". לטענתו, התרבות המערבית על ערכיה לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם התרבות המסורתית, הישנה, בה השליטים משחקים תפקיד מרכזי הרבה יותר מבני עמם.
בדמוקרטיות, האזרחים רוצים לחיות טוב יותר וכשיש סכסוכים הם מוכרעים על ידי הידברות. אין זה אומר שדמוקרטיות לא משתמשות בכוח, אבל הן לא בוחרות בכוח הפיזי, כל עוד יש להן אפשרויות כוחניות אחרות והכוונה היא כמובן לכוח הכסף והמסחר בכלל.
זהו עניין מהותי גם כשמדובר בכוחנות כלפי האזרחים. דמוקרטיות מפעילות סנקציות כלכליות, גם נגד אזרחיהן, כדי לייצר תמריצים ולצמצם התנהגות לא רצויה. דיקטטורות, לעומת זאת, משתמשות בכוח פיזי.
לכן אי אפשר לומר שתומאס פרידמן טעה בתיאורו את השינוי ההיסטורי שחל בעולם, שכונה "הכפר הגלובלי". בכפר הזה התלות של המדינות זו בזו הרקיעה שחקים. במלחמה הזו אנחנו למדים לראשונה על עוצמת הלחימה הכלכלית ואולי גם על חשיבותה המכרעת.
כל הסימנים מראים על כך שנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין לומד על בשרו את השיעור הזה. לא ניכנס לספקולציות על הערכותיו לגבי התגובה של ממשל ביידן, אבל ברור שההפתעה הגדולה ביותר בעבורו היו תגובותיהן של בריטניה, גרמניה ובמיוחד שוויץ. שוויץ, הידועה בניטרליות שלה, הגדילה לעשות לראשונה בהיסטוריה והודיעה על החרמת נכסים של אוליגרכים רוסיים המקורבים לשלטון, וגם של חברות רוסיות.
https://tovnews.co.il/%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%94-%d7%95%d7%a9%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%96%d7%94-%d7%94%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/
מפולת הקלפים של רוסיה הביאה לאחד המצבים הקיצוניים בכלכלה – "ריצה על הבנקים". זהו מצב של אובדן האמון של האזרחים בבנקים המקומיים ודרישה המונית של פדיון הכספים. מדובר במצב שמעמיד את כלכלת רוסיה בסכנת קריסה טוטאלית. זהו התסריט הרע ביותר שיכול לקרות לממשל פוטין. מבחינה פוליטית זה הרבה יותר גרוע לפוטין מאלפי הרוגים ופצועים.
לכן אין פלא שהקרמלין מגלה סימנים של ירידה מהעץ ומוכנות למשא ומתן על הפסקת אש עם אוקראינה.
מומחים חלוקים בדעתם על השאלה "מה בדיוק פוטין רוצה מאוקראינה", אך ברור שהוא לא פינטז לכבוש אותה, או לספח אותה לרוסיה, כפי שהבולשביקים עשו ב-1922. מבחינה צבאית הוא כמובן יכול לעשות זאת, אבל הוא לא יכול להחזיק במדינה של 43 מיליון אזרחים שנפשם נקעה מאימא רוסיה ובמיוחד ממנו.
אפילו על הסכמה מבית אין לו מה לדבר – העם הרוסי לא רוצה כיבושים ולא מעוניין לחזור לאימפריאליזם. הוא גם לא מסוכסך עם השכנה הזו, בה למיליוני רוסים יש משפחות שחיות שם.
אז נכון שרוסיה, שפתחה את שעריה למקדונלדס, כסימבול של גלובליזציה, הוכיחה שהסימבול הזה הוא רק סימבול, אבל המלחמה הזו רק מוכיחה שהגלובליזציה הואצה. המלחמה הזו מוכיחה שנגד טנקים, מטוסים וחילות עומדים חשבונות בנק ואלה עלולים להיות לא פחות קטלניים.
