פעם אחת נסע רבי יצחק מווּרקִי לכפר אחד לשבּת והתארח שם אצל יהודי אחד.
באותה השבת קראו בתורה את פרשת ראה, הנפתחת במלים "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".
כשישבו לסעוד ביקש היהודי מן הרבי שיאמר דברי תורה,
אך ר' יצחק סירב וביקש מן הכפרי שיאמר הוא. לבסוף אמר היהודי הכפרי:
"איני יודע כלום ובכל זאת אני מפרש את המלים שבפסוק 'רְאֵה אָנֹכִי'
כמו שאומרים בפולנית 'פָּאטְש סובְיֵיע' – ראה והסתכל על עצמך."
בכל שנה, בשבת שבה היו קוראים את פרשת ראה,
חוזר היה ר' יצחק ומזכיר את דבר התורה שלמד מן האיש הכפרי.
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ
אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.
וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ
אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.
לפי הפירוש של היהודי הכפרי הפשוט, אדם צריך קודם כל להסתכל על עצמו,
בטרם הוא מנסה "לתקן את העולם". לאחר שאדם ראה ומבין את מקומו בעולם ובחברה, הוא יכול לבוא ולבחון את הדברים. מה נחשב ברכה ומה נחשב קללה. כאן בעצם יש את עיקרון הבחירה החופשית של האדם. חז"ל מתארים ש"הבא ליטהר- מסייעין בידו, הבא להיטמא- פותחין לו". הכוונה היא שאחרי שאדם בוחר ללכת לדרך טובה או רעה, הוא מקבל סיוע כזה או אחר משמים. אבל יש הבדל משמעותי.
חייל בחיל הצנחנים שצונח בפעם הראשונה מהמטוס., יש שתי אפשרויות כיצד הוא יצנח. דרך אחת, פשוט דוחפים אותו מהמטוס ואז הוא מושך את ידית המצנח וצונח. דרך שנייה, פותחים לו את הדלת של המטוס והוא צונח בזמן שלו.
הנמשל פשוט, אדם שרוצה ללכת בדרך טובה "מסייעין בידו", משמים דוחפים אותו/ מקדמים אותו/ עוזרים לו ללכת בדרך הזאת. אבל אדם שבוחר בדרך השניה, פשוט "פותחין לו", כלומר, מראים לאדם שיש דרך כזאת והוא יחליט ללא התערבות, האם להמשיך או לא?
הרמב"ם בהלכות תשובה במשנה תורה מתייחס לבחירה החופשית של האדם.
רְשׁוּת כָּל אָדָם נְתוּנָה לוֹ: אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. הוּא שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ג,כב), כְּלוֹמַר: הֵן מִין זֶה שֶׁל אָדָם הָיָה אֶחָד בָּעוֹלָם, וְאֵין לוֹ מִין שֵׁנִי דּוֹמֶה לוֹ בְּזֶה הָעִנְיָן, שֶׁיְּהֵא הוּא מֵעַצְמוֹ בְּדַעְתּוֹ וּבְמַחֲשַׁבְתּוֹ יוֹדֵעַ הַטּוֹב וְהָרַע וְעוֹשֶׂה כָּל מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ, וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיְּעַכֵּב עַל יָדוֹ מִלַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב אוֹ הָרַע.
