הרבנית בת שבע אסתר קנייבסקי נולדה בכ"ד בשבט תרצ"ב, בירושלים, ונפטרה בשבת חול המועד סוכות, י"ז בתשרי תשע"ב. הרבנית הייתה חרדית-ליטאית, ואשתו של הרב חיים קנייבסקי זצ"ל. אך היה לה "ייחוס" משלה. היא ביתו של אחד מגדולי פוסקי הדור הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל ונכדתו של הצדיק הרב אריה לוין זצ"ל. כבר כילדה נחשבה לצדקת. היא התלוותה לסבה בהליכתו לבקר את אסירי המחתרות וכן בביקוריו אצל חולים ואלמנות. זקני מאה שערים מעידים כי כשעברה ברחוב בימי מלחמת השחרור ההפגזות היו נעצרות.

כבר כנערה סיגלה לעצמה את המנהג לקום בשעות הבוקר המוקדמות, היה עליה לצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת הבית ולעמוד על רגליה פרקי זמן ממושכים. היא סיפרה לבני ביתה "עבדתי במקום שהיו בו אנשים דתיים ושאינם דתיים, ולכן הייתי מתפללת שהיום יעבור עלי בלי להיכשל, ושאצליח לעמוד בכל המכשולים". מאותה תקופה הרבנית הייתה קוראת שעות רבות את כל ספר תהילים. וכנראה כבר מאז נבט בה הרצון לעזור לאחרים ולהוות מקור ברכה ותפילה עבור האלפים.

מספרים שכאשר הרב חיים קנייבסקי, בעלה, חלה, הוא הלך לחמיו, הרב יוסף שלום אלישיב, לקבל ממנו ברכה לרפואה. הרב אלישיב שאל אותו "מדוע באת אליי? לך לבת שלי, לאשתך. הברכה שלה שווה יותר". מהבית הקטן ברחוב רשב"ם הרבנית הייתה מקבלת אלפי נשים שהיו באות לקבל ברכה, סגולה ועצה. אך את סדר היום העמוס שלה הייתה מתחילה בתפילת ותיקין בבית כנסת לדרמן הסמוך לביתם. עם השנים הצטרפו אליה לתפילה נשים רבות, שניסו לקבל ברכה מהרבנית שלא בשעות הקבלה שהיו עמוסות לעייפה. מדי שבוע באולם של בית הכנסת, הרבנית קיימה טקס הפרשת חלה לנשים כשבסיומו בירכה את המשתתפות זכות קיום המצווה.

כל סוגי הבקשות היו מתנקזות לביתם הקטן והצנוע שהכיל שני חדרים, אך ענייני הילודה היו מובילים; נשים היו מגיעות אליה מכל הארץ ל"התמחות" של הרבנית, עקרות וסיבוכי הריון. אביטל (שם בדוי) הגיעה לבית בחודש התשיעי להריונה, כשהעובר שבבטנה במצג עכוז. כבר נקבע לה תור להיפוך בבית חולים, אך היא החליטה לפנות לרבנית ולבקש את עזרתה. "המליצו לי להגיע לתפילה בבוקר, כי זו השעה שיש לה נחת רוח", היא מספרת. "שאלתי איך אדע מי זאת הרבנית, ואמרו לי 'את כבר תדעי'. הגעתי לבית הכנסת ובאמת לא הייתה בעיה להבין מי זו הרבנית. כשאמרתי לה שהתינוק הפוך, היא שמה את הידיים על הבטן ומלמלה משהו. באותו הרגע הרגשתי כאבים. חברה שהייתה איתי שאלה אם הרבנית ממליצה לבצע סגולה ידועה נוספת – ללכת לשתות ממי הסטף כדי שהתינוק יתהפך. הרבנית ענתה לה בפליאה: "לא צריך, כבר עשינו לו ונהפוך הוא". יומיים אחר כך ראו באולטראסאונד שהתינוק התהפך. הוא נולד בפורים. באמת 'ונהפוך הוא'".

מדי שנה לאחר חג הסוכות הרבנית הייתה אוספת את האתרוגים שעליהם בירכו גדולים הרבנים, רוקחת מהם ריבת אתרוגים ומחלקת לנשים הכורעות ללדת, כסגולה ללידה קלה. זאת הייתה סגולתה הידועה ביותר. אך לא רק ריבת אתרוגים היא חילקה כסגולה, עצה לאמירת "נשמת כל חי", וישיבה על הכיסא של חמיה, "הסטייפלר" ואמירת תהילים. רבים מהם שישבו על הכיסא והתפללו מספרים שנושעו במהרה.

אך מקורבת לרבנית סיפרה כי "הרבנית לא מאמינה בסגולות. היא תמיד אומרת שהסגולה הכי גדולה היא לעשות מה שכתוב בגמרא". גם אחד מבאי ביתה הדגיש "הכוח של הרבנית זה לא משהו מיסטי, זה כוחה של תפילה מעומק הכאב, תפילה על הצרות של עם ישראל. היא באמת לוקחת את זה באופן אישי. הרב עצמו מפנה לפעמים אל הרבנית אנשים שבאו להתברך על ידו. היא מצדה תמיד אומרת שהרב הוא המרכז, הכול נע סביבו. תמיד היא שואלת 'הרב אכל?', 'מתי הרב יחזור?'. הרב יודע שיש לו אישה גדולה, ושתפקידה הוא לעזור לעם ישראל. בבית הזה יש גדול ישראל ויחד איתו גם גדולת ישראל".

לרב ולרבנית יש שמונה ילדים. לאחר פטירת הרבנית הרב מינה את ביתם השנייה, הרבנית לאה קולדצקי כממשיכת הרבנית. גורמים המקורבים לבית הרב סיפרו כי לאחר פטירת הרבנית בת שבע, הרב כינס את חמשת בנותיו והכריז בפניהן כי לאה היא ממשיכתה של האם הצדיקה. אותם מקורות אף סיפרו כי הרבנית קולדצקי לא רצתה לקבל על עצמה את המשימה, ואמרה לאביה כי אינה חושבת שהיא ראויה לברך אנשים. אך הרב עמד על שלו ופסק: את תשבי על הכיסא של אמא עליה השלום, וממך יצאו הברכות.

כך אל הבית הקטן ממשיכות להגיע נשים כמו בתקופת אימה ואף מספר מכופל מאז. הרבנית קולדצקי מקבלת אותן במאור פנים וחיוך וממשיכה את דרכה של אימה. אם זה בבית הכנסת לדרמן בתפילת ותיקין, בבית הקטן לצד אביה ובימי חמישי הפרשת החלה לזכות את בנות ישראל.