אמנם המהלך של עדית סילמן היה מפתיע, אבל בסופו של דבר עמדה מאחוריו תפיסה אסטרטגית מובנת ביותר; שריון בליכוד, תיק הבריאות שמדגדג מאוד לסילמן, ומעל הכל חזרה אל חיק הבית החם והאוהב – לימין ולציונות הדתית.

אמנם, אם ההיגיון הפוליטי של עידית סילמן מובן לכולם, את מה שעובר לניר אורבך בראש קשה מאוד להבין. אחרי שהתלבט רבות אם להיכנס לממשלה, מה ששיכנע אותו, בניגוד להבטחת הבחירות של מפלגתו, היה לדבריו דווקא הופעה משותפת של הזמרים אביב גפן ואברהם פריד. "ישבתי שם בקהל והבנתי שאפשר גם אחרת" כתב אורבך, "אפשר לעשות שינוי, אנחנו רוצים שינוי, וממשלת שינוי עם כל הקשיים והסכנות והאתגרים והמורכבויות, יכולה להיות דבר טוב לעם ישראל בעת הזאת" הוסיף ברגש.

הסוסים ברחו מהאורווה והממשלה הוקמה. אבל למרות תחושת האחדות שניסה לייצר ניר אורבך, דווקא בכנסת הנוכחית נרשם מושב חורף חם ביותר: אין ספור דרמות, אולטימטומים, קרבות, איומים על פרישה ורגעים ביזאריים למכביר, כמו שלא ראינו באף מושב כנסת קודם. הרבה דברים ליוו את מושב החורף של הכנסת ה-24, אחדות היא לא אחת מהם. האחדות היחידה שאפשר לזקוף לטובת הקואליציה והאופוזיציה היא ששתיהן גם יחד ניפצו את החלומות היפים של אורבך עת האזין להנאתו לקולו הצרוד והמחוספס של אביב גפן.

https://tovnews.co.il/13237-2/

עידית סילמן זיהתה את זה. היא השכילה להבין שלכל שבת יש מוצאי שבת, והבינה שבמקודם או במאוחר הקריירה הפוליטית שלה יכולה להסתיים מהר משציפתה, ועל מנת להציל את עתידה הפוליטי היא חייבת לעשות מהלך. סילמן הבינה שהצעד שלה יהיה הטלת פצצה על ראשה של הקואליציה ויו"ר מפלגתה בנט, ולכן היא חיפשה את המומנטום המתאים. היא תרה אחר הטריגר ששווה לייחס לו את הפלת הממשלה, אחד כזה שיהיה מספק דיו על מנת להשכיח את הביקורת הרבה אותה ספגה סילמן בשנה האחרונה מימין. סוגיית החמץ, שהיא אחד מהסמלים הגדולים של עם ישראל, התאים לה כמו כפפה ליד. ואז התחילה השמחה הרבה; אצל אורבך אולי אביב הגיע, אבל אצל סילמן פסח בא.

ובכל זאת, מה שנכון לסילמן לא בטוח שנכון אורבך. אורבך עזב את מפלגת הבית היהודי אחרי שנים שהיה אחד הבכירים בה. חבר למפלגת ימינה ורמס בדרכו את כל הבטחות הבחירות שהמפלגה הציעה. למרות כאבי בטן לא קטנים, ולחצים עצומים מבית ומחוץ – נשאר אורבך נאמן לבנט על חשבון ציבור בוחריו והערכים מהם ינק במשך כל ימי חייו הקודמים.

את השנה שכמעט עברה מאז הקמת הממשלה, אורבך סחב בקושי, ממש כמו שאר חברי סייעתו. הפגנות בלתי פוסקות מסביב לביתו, עקיצות אינסופיות מהאופוזיציה על הדרך שבחר ובליעת הרבה צפרדעים כמו גזירת המעונות, חוק החשמל וחוסר החיבור של ההתיישבות הצעירה לחשמל. מה שהיה, אגב, הדבר הראשון שבנט היה אמור לבצע בממשלתו אם רק היה נאמן לדבריו. פרישתה של סילמן היה אמור להיות חבל הצלה נדיר עבור אורבך. גם להראות נאמנות לבנט וגם לחזור הביתה לגוש הימין. גם להגיד שהוא עשה הכל כדי לא להכניס את ישראל לכאוס ומערכת בחירות חמישית וגם להיות זה שחתום על הפלת הממשלה. מרגע שפרשה סילמן, עיני כולם נישאו אל אורבך. כולם חיכו שהוא יקפוץ על ההזדמנות וינצל את המומנטום. אבל משום מה, אורבך החליט להיאחז בקרנות המזבח. לתת הנשמה לממשלה שלפני רק שנה הוא לא חלם להיות חלק ממנה.

מדווחים שונים עולה שבליכוד הורו להתנהג בכבוד לאורבך ולשאר הפורשים הפוטנציאלים. הרעיון מאחורי ההנחיה ברור – רוצים להשאיר את האפשרות שאורבך יחזור הביתה על אש נמוכה. לא לפגוע בכבודו ולהוריד לו את החשק לערוק, דבר שלא ברור גם ככה אם קיים. ניר אורבך מסתכל על האהדה העצומה שעידית סילמן פתאום מקבלת ואולי מתבלבל. הוא בונה על הזיכרון הקצר של הציבור וחושב שהדלת פתוחה לפניו תמיד. ובהחלט, יכול להיות שהוא צודק. הרי אין מציאות שאורבך ירצה לחזור הביתה ויגידו לו "לא". אבל דבר אחד הוא כנראה לא לוקח בחשבון: הציבור יזכור איך אורבך נשכב על הגדר בשביל בנט, למרות שהיה במהלך הזה אפס תבונה פוליטית. יהיה קשה לשכוח כיצד הוא סרב לעלות על הגל של סילמן, וסידר עוד הרבה דפיקות לב לאופוזיציה.

מעשיו של אורבך נשארו בגדר חידה, אך דבר אחד ברור: לניר אורבך יש תכונה נדירה מאוד בפוליטיקה, ובפוליטיקה הישראלית במיוחד. קוראים לה 'נאמנות'. רק חבל שאת כל הנאמנות שלו הוא שם בסל הקרוע גם ככה של בנט: בוחר בנאמנות למי שלא היה נאמן לבוחריו, בוחר בנאמנות למי שלא היה נאמן לדיבורו, בוחר בנאמנות לאידיאולוגיה שרחוקה ממנו שנות אור. אם רק ניר אורבך היה נאמן לעצמו, הכל היה נראה אחרת.