את מרים פרץ אין אדם שלא מכיר במדינת ישראל. היא שכלה את שני בניה הקצינים, אוריאל ואלירז שנהרגו בקרב על הגנת המדינה. ובעלה, נפטר משיברון לב לאחר מותו של אוריאל בנם. אך לא בגלל המוות היא נמצאת בלבבות רבים, אלא דווקא בגלל כוח החיים המפעם בה.

חייה של מרים היו רצופי אתגרים, היא מספרת שכבר מהילדות משפחתה הייתה דלת אמצעים. היא נולדה במרוקו וגדלה במאלח בקזבלנקה בדירת חדרון. מגיל צעיר מאוד היא עזרה בפרנסת משפחתה, בתחילה בניקיון אצל מורתה. "זה אתגר של ילד קטן שלוקח אחריות, אני זוכרת שכאשר קיבלתי כסף מהמורה שלי, קניתי לאחים שלי תירס חם. הייתה לי תחושה שאני עוזרת, מביאה משהו, משמחת את אחים שלי ולוקחת חלק". גם כשעלו לארץ למעברת חצרים בבאר שבע, מרים המשיכה לעזור ולעבוד. בכיתה ז' עבדה במושבים בנגב עבודת אדמה, חקלאות. עם הכסף שקיבלה קנתה לעצמה את השעון הראשון ומקרר להוריה.

אך גם כשבגרה ונישאה האתגרים לא תמו. אליעזר אישה והיא עברו לגור בשארם א-שייח (אופירה). היא מספרת שלהיות משפחה דתית בשארם א-שייח, שאין בה עוד דתיים ומרוחקת מרחק 4 שעות מאילת גם זה היה לא פשוט. הם בחרו להפוך את הבית שלהם למעין מרכז רוחני בשארם א-שייח. אך גם בשארם הם לא הגיעו לנחלה, "היה אתגר גדול להתמודד עם הפינוי, זה בא לידי ביטוי בכך שמפנים אותך מהבית אתה הולך לבנות בית חדש ולטעת תקווה בילדים שאנחנו מפונים אבל אנחנו מקימים חיים חדשים".

האתגר האחרון שהיא מזכירה הוא ניהול בית הספר הממלכתי בגבעת זאב ברוח תל"י- תגבור לימודי יהדות. המטרה שלה בבית הספר היה שכל תלמיד יכיר את שורשיו, יכיר את סידור התפילה, פרשת השבוע ופרקי אבות. "זה היה מאמץ אדיר מפני שההורים של בית הספר מאוד חששו ממני שמא אני באה לייהד את הילדים. ורק בדרך של נעימות ונגיעה בלבבות הצלחתי לגייס אותם". היא מדגישה "זה לא רק אתגרים של המוות וההתמודדות אלא גם אתגרים של מציאות שהחיים הביאו איתם".

היא אומרת שמה שעזר לה בהתמודדות היה "אמונה במה שאני עושה. כשאדם מאמין במה שהוא עושה אז גם אם יש קשיים בדרך האמונה הזאת בעשייה היא נותנת הרבה כוח. דבר שני, כשיש חזון, כשאת יודעת את התכלית ומגדירה לעצמך את התכלית את יודעת מאין באת. תמיד ידעתי מאין אני באה ולאן אני הולכת. וגם אם יש פניות ימינה ושמאלה, ויש מהמורות בדרך, ידיעת הדרך והאמונה בצדקת הדרך נותנת כוח לאדם למלא את המשימה שלו. ודבר אחרון שכאשר אדם עושה משהו הוא צריך לעשות את זה מתוך להט ושמחה. אני חושבת שיש לי את מרכיב האמונה בדרך, להט ושמחה ואת ידיעת הדרך לאן אני שואפת ומה אני רוצה בחיי".

https://tovnews.co.il/%d7%90%d7%96-%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%90%d7%9e%d7%aa-%d7%a2%d7%95%d7%9e%d7%93-%d7%9e%d7%90%d7%97%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%99/

היא אומרת בחיוך שהיא לא ידעה שתרצה בפני עשרות אלפי אנשים בארץ ובחו"ל. אבל "העולם מזמן לנו, פותח לנו דלתות. ויש לנו אפשרות לסגור את הדלת ולומר אני לא נכנסת. ויש אפשרות לומר קדימה אני נכנס". היא התחילה להרצות כאשר בנה, אלירז הי"ד קרא לה לנאום במהלך קורס הקצינים שהיה בו. והיא "הלכה על זה", לקחה את המחברות שנוצרו לאחר מותו של אוריאל הי"ד והעבירה להם שיעור במנהיגות מהדברים שסיפרו על בנה. ההרצאה תפסה תאוצה ומאז זה היסטוריה.

היא מדגישה "אני עושה את כל הדברים בהתנדבות, 23 שנים. היכולת הזאת לנצל הזדמנויות שנקרות לנו בדרך, הקב"ה פותח לנו שערים וזאת הבחירה שלנו אם להיכנס אליהם או לסגור את השערים".

כשמסתכלים על מרים פרץ, היא אישה ישראלית, אמא, מנהלת, מזרחית והכי רגילה שיש, אז מה גרם לה כל כך לתפוס היא מנסה להבין עד היום "למה נדבקו עליי לטוב". לדבריה, "אני לא שונה מאף אמא. אני אוהבת את הטייטל של אשת חינוך לפני כלת פרס ישראל כי אני אמא. אני לא שונה מנשים אחרות בארץ. ואני חושבת ומנסה לנסח ולדייק את זה". היא מצטנעת, אך הדליקה משואה בהר הרצל בשנת 2014 ובשנת 2018 זכתה בפרס ישראל.

מרים מספרת שהפריצה הגדולה שלה מכילה שני רגעים. הרגע הראשון הוא טקס קבלת פרס ישראל, אנשים התחברו לנאום אותו נשאה. היא מוסיפה שבנאום לא היה איזה פילוסופיה גדולה אלא מסר ליחד הישראלי ולחיבור. בנוסף, היה בו הפשטות הגדולה מהמקום ממנו הגיעה. "הסיפור הפשוט של יהודייה שעולה ממרוקו וחיה במעברה וזכתה ברוך ה' לצמוח בארץ ולהגיע עד לפרס ישראל. והנושא של אדם שמתמודד בחייו ובחירתו בעשייה למען אחדות עם ישראל, זה היה רגע גדול".

https://tovnews.co.il/%d7%93%d7%95%d7%95%d7%a7%d7%90-%d7%91%d7%92%d7%9c%d7%9c-%d7%a9%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%93%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a9%d7%94%d7%99%d7%90-%d7%9c%d7%90-%d7%aa/

הרגע השני אותו היא מזכירה הוא משפט שאמרה אומנם בטקס קבלת פרס ישראל, אך מתייחס לנפילתו של בנה אלירז. היא אומרת כי המדינה כולה הזדעזעה ממות שני קצינים, אחים, בקרב. "כשנפל אלירז החשיפה הייתה כל כך גדולה והזעזוע היה כל כך גדול. אנשים חשבו שאני לא אוכל לקום מזה. וזה מה שחיבר אותם אליי בעיניי, אני העברתי אז מסר של בחירה בחיים, לקום להתמודד ולקחת את המוות לעשיה חברתית, להרבות טוב בארץ לחבר ולאחד. אנשים התחברו לקול הזה".

היא קראה לדרך שלה מאז "הפכת את יגוני לניגון חדש". לדבריה, אנשים מתחברים לאופטימיות ותקווה. היא לא מספרת על השכול והאובדן, ולא אומרת כי רוחה נשברה. יתרה מזאת, היא מחזקת את עם ישראל, ובזכות זה כנראה פרצה לציבור. "אני חושבת שהאמירות שלי הן אמירות מחברות, מחזקות. מחפשות את המכנה המשותף, מחפשות את המשותף ולא את המפריד. זאת רוח שאנשים אוהבים אותה ובכלל אוהבים אופטימיות ומסרים חיוביים. ובכלל אנשים אוהבים שמייצרים מציאות חיובית, במיוחד בארץ שלנו שאנחנו מתמודדים כל הזמן עם קשיים".

בעיניה מדינת ישראל צריכה לעבור שינוי בשיח ולהתאחד. "פעם היה לנו מצפן שכולם ידעו לאן המחט במצפן מכוונת. היה לנו חזון אחד גדול לפני 74 שנים להקים מדינה". היא אומרת שברוך ה' יהודים מכל רחבי העולם היו שותפים להקמת הבית, וזכינו והגענו לבית, "בנינו בית לתפארת". אך כיום עלינו לחפש לא את הבניין הפיזי אלא את הבניין הרוחני, חברתי. "לבנות את חברת המופת שלנו, כאן אנחנו נדרשים לחפש את המאחד ביננו". היא מדגישה שלהתאחד ביננו אין מטרתו לוותר על הייחודיות של הגוונים שלנו, יצאנו 12 שבטים ממצרים, ועלינו ליצור יחד מתוך השבטים.

https://tovnews.co.il/%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%97%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%93-%d7%95%d7%a9%d7%a8-%d7%91%d7%9b%d7%99%d7%9b%d7%a8-%d7%93%d7%99%d7%96%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%95%d7%a3/

היא מספרת שבשבוע שעבר היה רגע אחד בו חוותה חוויה מיוחדת במינה, רגע אחד של אחדות ימין ושמאל, ערבים ויהודים. הרגע הזה היה כשביקרה בביתו של אמיר ח'ורי הי"ד שנפל בבני ברק תוך הגנתו על התושבים שם. אמיר ערבי נוצרי ושירת במשטרת ישראל. "אני מגיעה לביתו לנחם אותם ומוצאת מצד אחד את סמוטריץ ומן הצד השני את מוסי רז. היו ערבים, קיבוצניקים, חרדים. היו כל מגוון החברה הישראלית. ושאלתי את עצמי האם החיבור ביננו הוא רק במוות? לא יכול להיות. אסור שהחיבור יהיה רק במוות".

מרים מספרת שנתנה לזה פרשנות אחרת, החיבור לא היה למוות אלא לרוחו של אמיר, וזאת הרוח החפצה בחיים. היא מדגישה "כולנו חפצי חיים", ומתוך הכמיהה הבסיסית לחיים אנחנו צריכים לראות איך אנחנו חיים ביחד. אך מרים מחדדת " אני לא רוצה שאף אחד יוותר על אף אחד. אבל יש דבר אחד שאני לא מוכנה לוותר עליו, זה הבית שלי. עליתי ממרוקו לארץ ישראל, זה הבית היהודי שלי. וכל מי שנמצא פה שיחיה באופן חופשי, אבל שיידע שזה הבית שלי".

היא אומרת כי "זה לא יהיה פשוט כי אנחנו יודעים להגדיר את המפריד ביננו. אנחנו נצטרך לחשוב מה מחבר ביננו. יש לנו לעם היהודי עבר משותף, הווה משותף ועתיד משותף. יש לנו סיפור משותף ואותו צריך לעלות ולספר עליו. הסיפור המשותף שלנו כעם".