יובל בלומברג, מחבר הספר "מלכודת אוסלו", טוען כי נקודת המפנה המשמעותית ממנה החלה התסבוכת הביטחונית של ישראל היא הסכמי אוסלו. בהסכם השני, "הסכם קהיר", הוחלט לתת לפלסטינים את יריחו ואת עזה, "ההסכם הזה שינה את המציאות".

הקונספציה שעמדה בלב ההסכם היא להשאיר לערפאת את הטיפול באנשיו ובטרור שלהם, שכלל אז אירועים בודדים של יידויי אבנים ובקבוקי תבערה. ברגע שצה"ל יצא מעזה, הובאו אליה כ-15 אלף מחבלים חמושים, ישראל איבדה את השליטה הביטחונית באיזור והחלה סדרת אירועי טרור שהלכו והתגברו.

לא ברור מהיכן הגיע האמון ביצירת שלום עם הערבים, במיוחד לאור ההיסטוריה הקשה של יהודים בארצות האסלאם."הפרקטיקות שראינו ב-7 באוקטובר הן קבועות באסלאם, אין שום דבר חדש", מבהיר בלומברג.

הוא מסביר כי יצחק רבין, ראש הממשלה דאז שחתם על ההסכם, לא היה מעורב בכל הפרטים בהתחלה, וזאת הודות לשמעון פרס ומשה ביילין שדאגו לוודא שרבין אינו מבין בדיוק במה מדובר.

באמצע יוני 93' רבין אף דרש מהם להפסיק את התהליך לטובת שיחות שלום שהתקיימו עם הפלסטינים בוושינגטון. ערפאת הבין מהר מאוד היכן יקבל יותר והחל לתמרן מהצד שלו את המשלחות השונות.

לדברי בלומברג, רבין עבר תהליך משמעותי מאז מלחמת המפרץ שגרם לו להאמין כי העם והצבא חלשים וכי כדי לקבל סיוע מארה"ב יהיה צורך בפתרון הבעיה עם הפלסטינים.

לכך הצטרפו התמרון של פרס כמו גם אמונתו כי עזה אינה חלק ממדינת ישראל, מה שהביא אותו לחתום על הסכם אוסלו א' ובהמשך על סדרת הסכמים נוספים שמסרו את עזה, את יריחו ואת יו"ש לפלסטינים. "עם זאת, הוא לא היה שלם עד הסוף עם ההסכמים", אומר בלומברג.

הבעיה, לדבריו, היא שהחברה הישראלית שקועה בשיח פנימי שאין לו שום אחיזה במציאות: "אין ולא היה פרטנר מעולם". גם הרשות הפלסטינית מעולם לא הייתה שום דבר אחר חוץ מניסיון מובנה ומסודר להשמדת ישראל. הוויכוח שלה עם חמאס הוא רק על אופן הביצוע.

בלומברג חוקר את תפיסת השמאל במשך עשרות שנים, והוא טוען כי יש בה אלמנטים דתיים ומשיחיים חזקים שלא יהיה פשוט לנטוש, "לוויתור על תפיסת עולמם יש השלכות נפשיות, לא הרבה אנשים מסוגלים להודות שטעו". הוא סבור כי ההיאחזות בתקווה התלושה נובעת מההיסטוריה הקשה של העם היהודי, "אין מה להלחם בכך, תמיד תהיה בעם קבוצה שתנסה להמלט מהגורל היהודי".

צפו בראיון המלא