הצהרות ראש הממשלה והרמטכ״ל אתמול נועדו לשדר המשכיות.
אולם, אין באמת המשכיות. המלחמה עברה פאזה.
ישראל נכנסה (או הכניסה את עצמה) לשלב הכרוני של המלחמה.
שילוב בין הערכות מוטעות לגבי היריב, לבין האפקטים שמייצרת המלחמה ותופעות הלוואי שלה העתיקו את מרכז הכובד מתימרון אגרסיבי לתימרון מסוג אחר.
זה מאפשר לישראל לחמוק ממלכודת נוסח האג ולזכות בהמשך התמיכה האמריקנית, להקטין את היקף הנפגעים בצה"ל ואפילו ללחוץ ולקלף את המערכת העזתית, אבל יש גם צד שני.
הצד הזה נוגע ליכולת לנהל מלחמה כרונית ארוכת טווח. מאז 1948 ישראל טרם התנסתה בכך. למעשה ב- 1948 היא עמדה בכך בכבוד, אבל בתנאי בסיס שונים של מדינה צעירה, מגוייסת בעלת מסורת דמוקרטית מאוד דקה, פחות פטפוטים משפטיים ועם מנהיגות ברזל.
ישראל דהיום עשויה מחומרי גלם אחרים. ההפגנה ובייחוד החסימה אתמול של איילון בבחינת הדהוד להפגנות השנה האחרונה על הרפורמה המשפטית היא המחשה לשוני בין שתי החברות, וישנן דוגמאות נוספות להבדלים ההיסטוריים.
זהו, אם כן, מבחן גדול לחברה ולפוליטיקה הישראלית. השני מסוגו בשנים האחרונות לאחר משבר הקורונה, שבו מאותת היקום ומאותתת המציאות כי נדרשת טרנספורמציה מהותית באופן שבו החברה חושבת ומתנהלת.
לא רק כי המלחמה בעזה הולכת להימשך זמן רב אלא כי סדר חדש הולך וקם בעולם והמלחמה בעזה היא רק ביטוי נוסף שלו שבמקרה הזה אנחנו חווים אותו על בשרנו. אבל האירוע הוא גדול שבעתיים. הפוליטיקה הבינלאומית משתנה ועידן השלום הולך ומתמוסס לתוך מציאות אחרת שמחייבת הפנמה מהירה פה בבית, אחרת נתקשה לעמוד בגודל האתגר.
האתגר הזה מחייב מחשבה צלולה, קריאה חדה של המציאות, הבנת המגבלות וגם העוצמות ובעיקר יכולת התאמה וגמישות.
בשלב הזה של המלחמה ישראל נדרשת לחשיבה כיצד להפוך את הלימון של בלימת התמרון והשלב העצים של הלחימה לסוג של לימונדה, אולי דרך הסתכלות אסטרטגית רחבה יותר על המלחמה באופן שאיננה ממסגרת אותה רק לרצועת עזה.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
