המציאות אינה תמיד משתקפת דרך הקליפה החיצונית שלה. מה שמונח בעומק הקרחון חשוב לעיתים הרבה יותר ממה שבולט מעל פני המים.
הדבר נכון גם לגבי הסיטואציה הנוכחית שיש הרושם כי המימדים החיצוניים שלה מתעתעים ומסתירים מגמות עומק שמסתתרות מתחת לפני השטח.
כך הם האירועים בלבנון. לכאורה הרושם הוא כי כולם מצחצחים חרבות ונערכים למלחמה השנייה (הראשונה היתה ב-2006) בין ישראל לחיזבאללה.
זו כמובן אפשרות. מעל פני המים ישראל מזהירה את חיזבאללה, נערכת, תוקפת יותר, מסכלת וכו'. אבל אין פירוש הדבר בהכרח עימות, כמו שחלק מהפרשנים מדבררים ואולי רוצים.
ישראל מכוננת מציאות של "על הסף" ומפגינה כלפי הצד השני מוכנות להיכנס למלחמה. היא יוצרת ובונה איום מול חיזבאללה. האם כדי להילחם בפועל? לאו דוקא.
האיום הזה הוא קריטי לאו דווקא כדי להילחם, למרות שהוא עשוי לשמש בפועל לכך, אלא הוא חשוב ככלי הנעה: הנעה של מהלך מדיני שנועד לדחוף את נסראללה שאינו מעוניין במלחמה – להסכם במקום לחימה, כאשר את המהלך משלים עמוס הוכשטיין והאמריקנים שפועלים בזירה כדי לשרטט את המתווה להסדרה.
הסכמה. זו מילת המפתח בעת הזו וכדאי לשים לב לשינוי שעוברת המערכת או לפחות לניצניו שיכולים גם להיגדע בכל רגע. הנושא המדיני משתרבב הרבה יותר לתוך המציאות של המלחמה.
זה מאוד רלוונטי גם לגבי הדרום. אפשר להמשיך לצחצח את החרבות עד מחר בבוקר ולטעון את טענות ההכרעה וכו', אבל הרושם הוא כי בשטח ישראל כבר אינה מחפשת מיטוט, השמדה, פירוק מוחלט, אלא הישג נקודתי יותר כמו מציאת חטופים או את ראשם של בכירי חמאס.
זו הסיבה כי המהלך הצבאי ירד מעצימותו ומתרכז בפעילות כירורגית זהירה בחאן יונס, היכן שלהערכת הצבא מצוי מרכז העצבים של חמאס והנהגתה, במקביל לניסיון לפתור בשקט מול המצרים את נושא פילדלפי. ישראל רוצה כרגע בינגו.
הבינגו הזה הוא הישג שיאפשר לה להתמסר לחלוטין למהלך הגדול שמובילים האמריקנים המבקשים להביא את היום שאחרי המלחמה כבר עתה. זה מהלך אסטרטגי שיגדיר מחדש את מושג הניצחון, פחות בדרך צבאית, ויותר בדרך מדינית.
הליבה שלו מבוססת על היפוך של הרעיון בשמו יצאה חמאס למלחמה: השמדת השלום הכלכלי והנורמליזציה והחזרת המזרח התיכון לפוליטיקת הזהויות המכוערת של המאה העשרים. ארה״ב מבקשת למנף את המלחמה ואגב כך לקצר אותה דרך חיבור מחדש של החוט שנקטע ב – 7 אוקטובר.
הרעיון הוא הסכם עם סעודיה תוך כדי ובעבור סיום המלחמה שיביא בחשבון גם הסדר מול חיזבאללה וגם עצירת המהלך המלחמתי בדרום (שאפשר לומר כי כרגע הוא מדשדש או תקוע).
הקושי הגדול בעניין הזה הוא כמובן הסוגיה הפלסטינית שחוזרת בגדול אחרי 15 שנה של היעלמות. הנורמליזציה תהיה תפורה ברוח יוזמת השלום הסעודית משנת 2002 ופחות לפי מידות הסכמי אברהם, אבל הפרס הגדול לישראל יהיה מניעת ההסתבכות בעזה ובלבנון, הקמתו מחדש של קיר הברזל מול איראן וסיום זמני לפחות של המלחמה שיאפשר לה לבנות מחדש את עצמה ואת עוצמתה בראי העתיד.
כך יוכל גם נתניהו להיתפס אמנם בהיסטוריה כמי שבזמן כהונתו פרצה המלחמה הנוראית, אך גם כמי שהוביל את ישראל מתוכה ובאמצעותה לסדר אסטרטגי חדש במזרח התיכון שיאפשר לה לבצר את מעמדה ולשקם מחדש את עוצמתה.
זה הרעיון, זה המהלך הסמוי מן העין. הוא מורכב, מסובך, עתיר סימני שאלה, קשה לתפירה ולא ברור האם יעמוד במבחן המציאות החמקמקה והלא ודאית בשטח. אבל הרעיון קיים והרמזים פזורים אף הם בשטח וכל שנותר הוא לחבר בין הנקודות כדי להבין מה מסתתר מתחת לפני המים בעומק הקרחון.
ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.
אין בפוליטיקה ימנים כולם סוסים טרויאנים
״ניצחון״ מדיני כזה ואבדנו. אגב, העם לא יסלח לאף אחד, לא משנה מי הוא, אם לא ננצח צבאית. הניצחון היחידי האפשרי בסיטואציה הזו הוא רק צבאי. אם הסכם עם סעודיה צריך לעבור דרך הקרבה של ביטחוננו וסיכון קיומנו – בדמות סיום המלחמה בלי השגת מטרותיה (גם השגת מטרה אחת לא שווה כלום) וגם, להוסיף חטא על פשע, הקמת מדינה פלסטינית – אז לא צריך הסכם. לגבי חזבאללה, שום הסכם כזה או אחר לא יביא ביטחון, לא לצפון בפרט ולא לכל הארץ בכלל. כי לא רק שאין מי שיאכוף הסכם כזה, לחזבאללה יש נשק ארוך טווח שהם יכולים לירות מכל נקודה בלבנון לכל נקודה בישראל, יש להם אזרחים שפועלים למענם בדרום לבנון – ושום הסכם לא יכלול דחיקה שלהם צפונה – ויש להם את סוריה כזירה נוספת שהם יכולים לפעול ממנה ולפלוש דרכה לישראל ביום פקודה. בקיצור, הסכם עם חזבאללה לא רק שיהווה תבוסה ישראלית, אלא רק ידחה בעוד קצת את המלחמה שתפרוץ עם חזבאללה. כי מלחמה כזאת היא לא שאלה של אם, אלא שאלה של מתי.