אל מול הסטטיות והתמשכות הלחימה, גובר גם הלחץ על קבינט המלחמה.
אתמול שיחה ראשונה של נשיא ארה״ב עם ראש ממשלת ישראל על המתווה האסטרטגי האמריקני לכיבוי האירוע.
לפי מקורות שונים הוא מתבסס על שני שלבים: הראשון הפוגות והחזרת חטופים, השני ניהול פלסטיני עצמי של הרצועה המבוסס על הרשות הפלסטינית המתחדשת + נורמליזציה עם הסעודים.
הבעיה העיקרית היא כפולה: הראשונה, התוכנית מלאת סתירות פנימיות מובנות. המרכזית שבהן היא ההנחה כי חמאס יניח לרשות הפלסטינית לנהל את העניינים ברצועה במציאות שבה הוא עדיין מתפקד ולא הוכרע.
הבעיה השנייה והמשמעותית יותר היא, שהתוכנית האמריקנית איננה מתכתבת בעת הזו עם חומרי הגלם שמגדירים את החברה הישראלית פוסט ה-7 אוקטובר, ולמעשה גם לפני התאריך הזה.
החברה הישראלית מבינה היטב ובאופן צלול את מה שהבינה כבר לפני המתקפה החמאסית, כי מדינה פלסטינית ולמעשה יצירת סימטריה של מעמד בין הפלסטינים לבין היהודים במרחב שבין הים לנהר היא מתכונת לאסון מבחינת המפעל הציוני יהודי.
מבחינה זו ממשל ביידן מציע לישראל תמורה מעטה מדי (נורמליזציה עם סעודיה שלמעשה מתקיימת בפועל ובאופן שקט כמו שהתנהלו יחסי ישראל עם המפרציות לפני שנחתמו הסכמי אברהם) תמורת מה שרוב הישראלים היהודים מגדירים כ – no starter, כלומר כסחורה איומה במיוחד.
מבחינה זו, אין המדובר רק במתווה ששם את נתניהו ואת הימין הפוליטי כמתנגד אלא מתווה שהולך "נגד הרוח" גם בקריאת המציאות הכללית בחברה הישראלית. מי שביטא את "הרוח הכללית" הזו ממש השבוע היה לא אחר מאשר נשיא המדינה שיצא, גם אם בעדינות, נגד פרדיגמת הנסיגות = פרדיגמת שתי המדינות.
צריך להיות די ברורים: האינטרס הישראלי הוא מחיקת המושג שנקרא "היום שאחרי" בעזה, הותרת הרצועה איזור אסון, חרב ובלתי משוקם לעשרות השנים הבאות בתוספת סוג של ממשל צבאי על חלקים ממנה ודחיקת הרצועה כולה לעיר רפיח כתזכורת מעשית וסימבולית לעולם הערבי כולו: כי ככה יעשה למבקשי רעתה של ישראל.
ממשל ביידן מציע לישראל לא רק את החזרת הסוגיה הפלסטינית ש"נעלמה" מהעין הישראלית בעשור וחצי האחרון אלא את יצירת התנאים לעימות הבא ולמעשה הוא מציע לישראל סוג של כתב כניעה. לפי התוכנית הדמוקרטית, חמאס במעשה ה 7 אוקטובר יהפוך לגורם הפלסטיני שהקים את מדינת פלסטין. זה חתיכת ניצחון. ולא ישראלי.
אבל… לא רק שהתוכנית האמריקנית היא בבחינת רעיון שכרגע מונח על יסודות לא קיימים מבחינת החברה הישראלית, גם השעון הפוליטי מתקצר ומתקתק. הוא מתקתק עבור נתניהו ועבור ביידן והשאלה היא היכן הוא מתקתק מהר יותר. הבחירות בארה״ב מתקרבות. נובמבר כבר מעבר לפינה. זה נתון קבוע שאינו בר שינוי. לגבי השעון הישראלי, הדברים מורכבים יותר.
מצד אחד, כל עוד הממשלה הנוכחית לא מימשה את מטרות המלחמה, הרי שדעת הקהל, ברובה, תעניק לה את חודשי החסד כדי לייצר את התוצאה המיועדת ומבחינה זו היא תשמש חומת מגן נגד החזיונות של הממשל האמריקני בוושינגטון. נוסיף לכך את התסבוכת בלבנון ונבין עוד יותר כי חוט חייה של הממשלה הנוכחית אינו ממש קצר.
מצד שני, צריך להבין כי הפוליטיקה הישנה עדיין פעילה ומכרסמת ביסודות המאמץ להביא לניצחון. הממשלה אינה קוהרנטית, הפיתוי של חלק מחבריה לנסות ולפרק את החבילה קיים (הגם שלהערכתי הם ישלמו על כך מחיר כבד) ומעבר לזאת לא מעט גורמים באליטה המוכרת, הישנה והוותיקה שמחוברת לפוליטיקת קפלן מנסים להניע את מה שיעזור לביידן לקדם את האסטרטגיה החדשה-ישנה שלו למזרח התיכון.
אותם גורמים מנסים להשתמש בחומרי הגלם של המלחמה כדי להביא לתוצאה פוליטית מסויימת. זה הופך מבחינתם למורכב כי במקביל צומחת פוליטיקה חדשה שלא ממש משתפת פעולה עם הרעיון של כיבוי המלחמה והליכה לבחירות, אלא חפצה בההיפך. כרגע זו התגוששות מתחת לפני השטח בין שני מחנות שאינם משתפים פעולה ביניהם, אבל עשויים להתחבר זה לזה לתכלית נקודתית (חילופי ממשלה) – כל אחד מתוך אינטרסיו השונים (האחד כדי לכבות את המלחמה והשני כדי להמשיך אותה וביתר עוצמה).

ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון.