"אני בן אדם מאוד לא פוליטי, אני רוצה להמשיך את המסרים של האחדות ועשיית הטוב", כך פותחת איריס חיים את הראיון.
היא מספרת על עצמה, שנולדה בחיפה להורים צברים, וסביה ברחו מאירופה לפני השואה. כבר בגיל צעיר היא עברה לקיבוץ, לאחר מכן הקימה משפחה ועבדה כאחות.
"כשיותם נחטף ומסביבו נהרגו אנשים בקיבוץ כפר עזה ובכל עוטף עזה, אני הבנתי שחמאס לא בודק אותנו בציציות" – היא מתארת ומוסיפה שהחמאס לא הבדיל בין שומרי שבת לבין בנה, שנסע לנגן בשבת בלהקה. "הבנתי שאנחנו יהודים ובגלל זה אנחנו כאן נרצחים ונהרגים. וזה מה שמאחד בינינו, וזו לא סתם קלישאה".
איריס מסבירה שהייתה מאוד רחוקה מיהדות ולא היה בביתה שום סממן של דת, "משפחה מאוד מאוד חילונית", כדבריה, וכשפגשה אמהות שבניהן החיילים נהרגו בשכונה שבה גר בנה יותם, היא הבינה שלכולנו אין ארץ אחרת, "והריבים והסכסוכים אינם לטובתנו".
היא סבורה שעניין האחדות הוא קריטי, ומפחדת שנאבד את המדינה בגלל הפילוג. היא מאמינה שיש לכולנו יכולת לדבר ולהקשיב בצורה מכבדת, והשינוי חייב להתחיל בנו ללא הצבת תנאים לצד השני, מתוך הבנה שכולנו רוצים בטובת המדינה, ושניתן לגשר על פערים בינינו.
"הכאב נמצא כל הזמן והבקרים הם הכי קשים", מודה איריס חיים, אך היא יוצקת משמעות למותו, בכך שמת כגיבור, שיצא כפרטיזן מהשבי, ועשה ככל יכולתו להצלת עצמו וחבריו מתוך רעות ועוצמות נפש. "כאב של ילד הוא בלתי נסבל" היא מדגישה אך מבדילה בין כאב לבין ייאוש וחוסר תקווה. הכאב שלה מלווה בתקווה ובמשמעות, והיא גאה מאוד בבנה.
בראיון איריס חיים משיבה לשאלות נוספות: האם הכוחות שהיא מגלה היו קיימים בה תמיד? וכיצד מתמודדת משפחתה עם הטרגדיה?
הפרקליטות הוציאה תעודת חסיון ואיסור פרסום בנושא רצח הזוג כדורי כדי להסתיר שהרצח בוצע על ידי עובדת שב"כ חולת נפש קניבלית.
תעודת חיסיון אומרת שהשופטים לא יכולים לראות את הראיות.