נמשכת עונת ההמתנה עד לחתימה סופית על עסקת החטופים, שלאחריה ניכנס לתקופת המתנה נוספת בת 40 יום ואפילו יותר. הנשיא האמריקני העריך אתמול כי בשבוע הבא יבשילו המגעים ל"הפסקת אש". זה המונח שבו בחר להשתמש. הוא יכול היה לבחור במונח "החזרת חטופים", אך לא עשה זאת. מילים זו תודעה, וצורת ההתנסחות מלמדת על ההיגיון הפנימי האמריקני החותר לכיבוי האירוע כולו ורואה אולי במגעים הנוכחיים בקטאר הזדמנות טובה לייצר מומנטום מסיים למלחמה.
די ברור מעל לכל ספק שהתמרון ברפיח יידחה עד לסיום תקופת ההמתנה הקטנה והגדולה. וחבל. הרושם הוא כי בישראל (אולי בצה״ל ואולי בדרג המדיני ואולי גם וגם) גררו רגליים ואיבדו את ההזדמנות והעיתוי.
אם וכאשר תחזור האפשרות הזו הדבר יהיה בנסיבות מעט שונות שיאפשרו לחמאס להתארגן לקראת האירוע הזה, כפי שקרה בעקבות הפסקת האש הראשונה אי שם לפני מספר חודשים.
כך או אחרת, בצל ההמתנה למה שכנראה הפך או הופך לעובדה מוגמרת, העיניים נשואות צפונה. ללבנון. אתמול יום קרב שכלל הפלת כלי טיס ישראלי לא מאוייש ובתגובה צה״ל תקף בעומק לבנון מערכים להגנה אווירית של חיזבאללה שבתגובה שיגרה מטחים כבדים לרמה"ג.
למרות ההתרגשות הציבורית והתקשורתית והמונח "100 קילומטרים" בעומק לבנון שנזרק לאוויר, הרי שלא חל שינוי מהותי במאפייני הלחימה ובתמונת המצב.
ההתשה זו התכלית האופרטיבית האסטרטגית של חיזבאללה והיא דבקה בה, כי זו גם התכלית האסטרטגית של האירוע כולו, מדרום, צפון ועד המזרח. התשה ושחיקה מתמדת של ישראל בכל מובן אפשרי: צבאי, אבל בעיקר כלכלי, אזרחי, פוליטי ובינלאומי. בינתיים, זה 'עובד' וישראל טרם מצאה את הקונץ פטנט שמאפשר לה לכבות את האירוע בבת אחת ובמקביל להכריז על ניצחון.
זה גם האתגר הישראלי בלבנון. בתקשורת ובקהל הפרשנים נמצאים לא מעט מצחצחי חרבות שדוחפים לעימות גדול עם חיזבאללה, אבל שאלת השאלות שהם לא עונים עליה נוגעת למצב הסיום של מערכה כזו.
מה ייחשב לניצחון?! אחרי 5 חודשים (כמעט) במערכה ברצועה אנחנו מבינים את הקושי לייצר הגדרות חלוטות וברורות. גם לגבי הצפון חלה מערכת ההבנות הזו והשאלה הגדולה מנסרת באוויר ללא מענה: מה ייחשב לתמונת סיום של מערכה גדולה בלבנון?
האם תמונת סיום שתכלול הכרזה ישראלית על דחיקת חיזבאללה מעבר לליטני ובמקביל תמונות של הרס עמוק ונרחב של תשתיות אזרחיות ואסטרטגיות ישראליות בקו חיפה ואולי תל אביב צפונה, תהיה התמונה שישראל מחפשת? זה לא ממש ברור.
ומכאן נובעת, ובצדק, גם הזהירות הישראלית והניסיון לקפל את חיזבאללה לאחור מבלי להגיע לשלב של המערכה הגדולה או הבינונית שלאחריה או בסיומה תמונת הניצחון עלולה להיות לגמרי לא ברורה ושונה מאד מדמיונות אלה החולמים על מערכה כזו.
כך או אחרת, ישראל לא תמהר לקפוץ למים העכורים של לבנון בטרם יצאה מאלה של רצועת עזה, כאשר בתווך שבין בירות לבין עזה נמצאת תקופת הרמדאן שעלולה להיות רגישה בהיבט של פעילות הטרור מגזרת יהודה ושומרון, היכן שצמחה בשלוש השנים האחרונות מציאות מקבילה, גם אם לא זהה לחלוטין, לזו הקיימת ברצועת עזה. ישראל מאמצת בנושא היגיון של פשיטות, אבל צריכה לשאול את עצמה האם לא הגיעה השעה לאמץ היגיון אופרטיבי מסוג אחר לנוכח היקף הגילוי של עומק תשתיות הטרור בשומרון ובמקומות אחרים בגזרה הזו.

ד״ר דורון מצא הוא מזרחן. חוקר ומרצה בתחום הסכסוך וערביי ישראל. לשעבר בכיר במערכת הבטחון